המדובר בכתב אישום המייחס לנאשם החזקה של סמים שלא לצריכה עצמית, לאחר שנתפסו כ-18 גרם של הירואין על גופו. כתב האישום מספר כיצד באותו יום הגיע שוטר לביתו של הנאשם, דפק על דלתו וצעק "משטרה לפתוח", ומשלא היה מענה דפק השוטר בשנית על הדלת וצעק – "לפתוח משטרה, לפתוח או שאני פורץ את הבית". הנאשם צעק מתוך הבית "רגע, רגע" אך לא פתח את הדלת, אז נאלץ השוטר לפרוץ את הדלת בבעיטה, כך על פי כתב האישום.
כאשר נכנס השוטר אל הבית, מצא על גופו של הנאשם את הסמים. על כל אלה הואשם הנאשם בביצוע עבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית ובהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. הנאשם נעצר עד תום ההליכים, והתיק הועבר לשמיעת ראיות בפני החתום מטה.
ההגנה כפרה באשמת הנאשם ואמרה: "אנו כופרים בכתב האישום. טענתו שהחיפוש לא חוקי, ותו לא. אני זקוקה לעדים 3-1 " ומספר ימים לאחר מכן הודיעה ההגנה לבית המשפט כי היא מוותרת על העדת עדי התביעה 3-1 שהם שוטרים. בין הצדדים התגלעה מחלוקת: התביעה הודיעה לבית המשפט, כי היא עומדת על העדת השוטרים, לצורך הבהרת מספר נקודות ובתגובה ההגנה הודיעה יום למחרת, כי היא מתנגדת להעדת השוטרים.
לאחר שנערף דיון בו כל צד השמיע את עמדתו, השופט שמאי בקר קיבל את עמדת ההגנה לאחר שעיין בפסיקה בסעיף 10 ב לפקודת הראיות, שכותרתו "קבלת אימרה בהסכמה". "ממה נפשך? אם כתבו השוטרים בדוח הפעולה או בכל הודעה אחרת בכתב את שכתבו, ואין בדעת התובע להרחיב מעבר לדברים שנכתבו שם – לשם מה להעלות השוטרים על דוכן העדים? על מנת שידקלמו, מן הזיכרון, את שכתוב ממילא בדוחות שמסכימה ההגנה להגשתם?
פשיטא אפוא, שאזהרתה הנבואית, החד משמעית, של ההגנה, כאילו בהכרח עומדים העדים להפתיע אותה, ולהוסיף ו"להבהיר" עוד על מה שנכתב – היא נכונה, שאם לא כן במה הועילו עדים בחזרתם על הכתוב?", כתב השופט בקר בהחלטתו והוסיף:" אמור מעתה: לא יכולה להיות מחלוקת, וכל גישה אחרת היא מיתממת או מלאכותית, כי השוטרים אותם מבקשת התביעה להעלות על דוכן העדים, אמורים להוסיף/להבהיר/לעשות סדר/להשלים וכיוצא באלה פעולות אסורות, שאינן אלא מפתיעות את ההגנה, פוגעות בזכויות יסוד של הנאשם, וסותרות באופן חזיתי את האיסור הקבוע בדין, בסעיף 77 לחוק סדר הדין הפלילי, כמו גם את הוראת סעיף 74 לאותו החוק, המחייב העברה מראש של כל חומר החקירה לעיון ההגנה. את זאת – לא אתיר".
