שופטת בית המשפט ברחובות, קבעה כי הביטוח הלאומי לא רשאי לקבוע שמדובר ב"תאונת דרכים", ללא שיש למבטחת זכות להתנגד לכך, ודחתה את תביעת הביטוח הלאומי מאחר ועל פי פסק הדין לא מדובר בתאונת דרכים. השופטת גם חייבה את הביטוח הלאומי בהוצאות שכר טירחת עורך דין בסכום של למעלה מעשרת אלפים שקלים.
על פי התביעה, בין הביטוח הלאומי וחברת שירביט, נחתם הסכם בשנת 1979, על פיו התחייבה חברת הביטוח לפצות את הביטוח הלאומי, באותם מקרים בהם היא אחראית לפצות נפגעים מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מאחר וההסכם בוטל על ידי הביטוח הלאומי, הגיעו הצדדים להסכמה, בשנת 2015, בעקבותיה נחתמה "תוספת להסכם" המהווה הסדר עדכני, על בסיס ההסכם המקורי.
בשנת 2010, אישה הגישה תביעה לקביעת דרגת נכות, בעקבות פציעתה, לטענתה, במהלך נסיעה לעבודה. הביטוח הלאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה, ושילם לה תגמולים שונים, אשר הוא מבקש, בהליך זה, לקבל באופן חלקי ובהתאם לקבוע בהסכם מחברת שירביט. לטענת הביטוח הלאומי חברת שירביט, אינה זכאית לכפור בקביעה כי מדובר בתאונת דרכים, כשם שאינה זכאית לדחות דרישה לשיבוב אלא במקרים ספורים ומוגדרים ביותר, אשר הוגדרו בסעיף 2 לתוספת להסכם בין הצדדים ולפיו: "מוסכם ומוצהר בזאת כי כל דרישות השיבוב שתוגשנה על ידי המוסד לפי הסכם זה, תשולמנה במלואן… על פי דרישת התשלום הראשונה שנשלחה…".
על פי הביטוח הלאומי, הם הכירו באירוע ושילמו לנפגעת בתום לב והדבר מהווה אסמכתא לכך שמדובר בתאונת דרכים המקימה זכות שיפוי. לפיכך סבור הביטוח הלאומי כי חברת הביטוח לא היתה רשאית לדחות את דרישת התשלום, שכן סיבת הדחייה אינה נכללת בעילות הדחיה האפשריות. עוד טען התובע כי האירוע מהווה תאונת דרכים, מאחר שהנפגעת הבהירה כי ביצעה תנועה סיבובית לצורך איתור חגורת הבטיחות ברכב ותוך כדי כך, ביצע הרכב פנייה, שגרמה לה לנפילה ובעקבות כך, לפגיעה בגב. לגישת התובע, יש לקבל את גרסת הנפגעת, ואף אם יעדיף בית המשפט את גרסתה החלקית, שאינה מתייחסת לפנייה של הרכב, עדיין מדובר ב"תאונת דרכים" שכן הנפגעת נפלה כתוצאה מהתנועה הסיבובית שביצעה שנועדה לאתר את חגורת הבטיחות. התובע סבור שיש לראות בכך משום שימוש ברכב מנועי לצרכי תחבורה, ובמיוחד כאשר השימוש שנעשה מתייחס לחגורת הבטיחות, שהיא חלק אינטגרלי מהרכב.
מנגד טענה חברת הביטוח, כי ככל שלא מדובר בתאונת דרכים, אין תחולה להסכם, וכי הביטוח הלאומי – שלא ערך חקירה ודרישה – אינו הגורם שיש בידו לקבוע אם מדובר בתאונת דרכים, אם לאו. עוד טענה חברת הביטוח, כי בשל גרסאות הנפגעת באשר לנסיבות האירוע, שיש לראות בהן "גרסה מתגלגלת", לא ניתן לתת אמון בגרסתה, כי נפלה בשל פנייה של הרכב. עוד נטען כי לקחת חגורת בטיחות בתנועה סיבובית, שעה שהרכב אינו בנסיעה לא ניתן לראות משום שימוש ברכב למטרות תחבורה. וחברת הביטוח סבורה שהנפגעת, שצברה מיומנות רבה בהגשת תביעות בגין פציעות במהלך העבודה, וסבלה מבעיות בגב התחתון עוד קודם לכך, מנסה לשייך את הכאבים ל"תאונה", טענה שיש לה בעיית זיכרון שאינה מאפשרת לה להשיב על שאלות רלבנטיות, ואינה יכולה לבסס לבדה את הטענה שמדובר בתאונת דרכים המקימה לתובע זכות שיפוי.
שופטת בית משפט השלום ברחובות, רנה הירש, דחתה לבסוף את תביעת הביטוח הלאומי לאחר שקבעה כי חובת השיפוי קיימת רק אם מדובר היה בתאונת דרכים והביטוח הלאומי לא עמד בנטל להוכיח כי האירוע שבו היתה מעורבת הנפגעת – היה תאונת דרכים.. "התובע לא הוכיח את נסיבות אירוע התאונה שפורטו בכתב התביעה, או את הנסיבות כפי שפורטו בתצהיר הנפגעת, שהיתה העדה היחידה מטעמו. עדות הנפגעת לא היתה אמינה ולא ניתן היה לבסס עליה כל קביעה עובדתית, ולא נתמכה בעדות עד או עדים נוספים, על אף שלכאורה היו עדים שיכלו לשפוך אור על נסיבות האירוע. בשל כך, לא הוכח שהאירוע מהווה "תאונת דרכים" ולא הונח הבסיס לחיוב הנתבעת לשיפוי התובע בגין הגמלאות ששולמו", כתבה השופטת רנה הירש בהחלטתה.
