הרכב שופטי בית הדין הארצי לעבודה בראשות השופטת ורדה וירט-ליבנה, קבעו כי אלי ירושלמי, חושף שחיתויות שפוטר מעבודתו בשירות המדינה – משרד הפנים, רשות האוכלוסין וההגירה, יוחזר לעבודתו אף שחלפו שמונה שנים ממועד פיטוריו בשל השחיתויות שחשף.
ירושלמי היה רכז בכיר ברשות האוכלוסין וההגירה שפנה למבקר המדינה ולנציב תלונות הציבור בשל מקרי שחיתות אליהם נחשף במסגרת עבודתו. לאחר מסכת התנכלויות אותן חווה בשל חשיפת השחיתויות ובירור ממושך שנערך על ידי המבקר, ותחת צו הגנה של מבקר המדינה מכוח חוק הגנה על עובדים פוטר מר ירושלמי מעבודתו.
לאחר סיום עבודתו הגיש מר ירושלמי תביעה לבית הדין האזורי לעבודה לסעד של השבה לשירות המדינה לתפקיד מתאים ולא תבע סעד של השבה לתפקיד אותו ביצע. כמו כן תבע פיצויים בגין פיטורין שלא כדין. בית הדין האזורי פסק למר ירושלמי פיצוי כספי ודחה את תביעתו להשבה לעבודה בשל הזמן שחלף מסיום העסקתו ומאחר שלא תבע השבה לאותו תפקיד והסכים להצעה זו רק בשלב מאוחר יותר של ההליך.
על כך הגיש ירושלמי ערעור והשופטת ורדה וירט-ליבנה פסקה, כי הוא יושב לתפקיד אותו ביצע טרם פיטוריו. כמו כן נקבע כי ככל שיבחר מר ירושלמי, יוכלו הצדדים לנסות ולמצוא לו תפקיד מתאים אחר בשירות המדינה, זאת מבלי שתפגע עבודתו.
הזמן הוא לא שיקול
השופטת ציינה כי חלוף הזמן לא יכול להוות שיקול בפני עצמו כאשר אנו בוחנים את סעד ההשבה לעבודה בעניינם של חושפי שחיתויות, זאת מחשש ליצירת הרתעת יתר לעובדים אחרים לחשוף שחיתויות במקום עבודתם ובשל היותו הסעד הראשון בחשיבותו בהליכים מסוג זה.
השופטת וירט ליבנה הדגישה שבחירתו של מר ירושלמי, שלא לחזור לעבודתו בשל אירועי ההתנכלות שעבר, אינה יכולה להוות שיקול נגד השבתו אליה עתה.
״סביר שעובד שחווה התנכלות יתקשה לחזור למקום העבודה מיד. דווקא כעבור הזמן שחלף – ביקש מר ירושלמי לחזור לתפקידו. והיא הנותנת שגם אם חלף זמן ממועד החשיפה, עקב ההליכים שמר ירושלמי ניהל ובקשתו לשוב למשרתו הקודמת – יש להיענות לכך. כאן המקום להדגיש את חשיבותו של החוק ומטרתו במיוחד כאשר מדובר על עובד שחווה את ההתנכלות בשל חשיפת שחיתויות״, כתבה השופטת בהחלטתה והדגישה את חשיבותו של החוק ומטרתו במיוחד כאשר מדובר על עובד שחווה את ההתנכלות בשל חשיפת שחיתויות: "שמירה על מקום עבודתו של העובד צריכה להיות האינטרס הראשון במעלה בעניינים מסוג זה".
בלי מכשולים
לפסק דינה של הנשיאה הצטרפו השופט פוליאק ונציגי הציבור מר לוינזון וגב' עפרון. השופטת אופק גנדלר סברה בדעת מיעוט כי סעד ההשבה לעבודה צריך להינתן כאשר קיים תקן אליו יחזור העובד, אולם יתר חברי ההרכב סברו שהתניית ההשבה לעבודה בתקן תביא לתוצאה שסעד ההשבה לעבודה אינו מתאפשר בפועל, כלומר שסעיף החוק יהפוך ל"אות מתה".
דעת הרוב קבעה כי האחריות לדאוג לתקן עבור עובד שהוחזר לעבודתו לאחר שפוטר בשל חשיפת שחיתות היא על המעסיק שהביא לפגיעה בעובד מלכתחילה. לכן יתר חברי ההרכב קבעו כי ההשבה לעבודה צריכה להיות ללא תנאי.
"סעד ההשבה הינו הסעד הראשון בחשיבותו עת מדובר על עובד חושף שחיתויות וזה מתפקידו של בית הדין להביא להשבתו של אותו עובד באופן אשר יאפשר את השבתו לעבודה בדרך המתאימה ביותר מבלי ליצר מכשולים נוספים בדרכו".
______________________________________________
