הרכב שופטי בית המשפט העליון, דחה תביעה של נפגעי טרור ובני משפחותיהם נגד הבנק הערבי שלטענתם סייע במימון פעילותם של ארגוני הטרור הפלסטינים האחראים לפיגועים, השופטים קבעו בפסק הדין כי פסקי הדין שניתנו בארצות הברית, אשר אושרו בפסק הדין של בית המשפט העליון של ארצות הברית, מקימים "מעשה בית דין" החוסם את התביעה הנדונה.
132 התובעים נגד הבנק הערבי (Arab Bank Plc) הם נפגעי פעולות טרור ובני משפחות נרצחים בפיגועי טרור אשר התרחשו בישראל ובשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה בין שנת 1995 לשנת 2005.
מקום מושבו של הבנק הערבי בירדן והוא מפעיל כשש-מאות סניפים ברחבי העולם ובין השאר, ברשות הפלסטינית (ברמאללה), אך אין לו סניף בישראל.
טענת התובעים היא כי אחריות הבנק הערבי לנזקיהם נובעת מכך שסייע במימון פעילותם של ארגוני הטרור הפלסטינים האחראים לפיגועים, בין השאר באמצעות מימון תשלומים למשפחות המחבלים המתאבדים, למחבלים שנהרגו במהלך פעילות הטרור ולמחבלים שנכלאו בבתי סוהר בישראל.
בכתב התביעה נטען כי הבנק הערבי יצר תעשיית מימון טרור מאורגנת וכי אף היה שותף למימון מערך פעילות הטרור באמצעות ניהול חשבונות בנק של פעילי טרור ושל ארגוני טרור; ניהול חשבונות בנק של מנהיגי ארגוני הטרור ושל מוסדות צדקה התורמים כסף לעידוד פעולות טרור ועוד.
דרישה לפיצוי ב-30 מיליארד שקל
במסגרת התביעה נתבע הבנק הערבי לפצות את התובעים בשל נזקי הגוף שנגרמו לכל אחד מהם כתוצאה מפיגועי הטרור וכן לשלם לכל אחד פיצויים עונשיים. סכום התביעה הכולל הוא כ-30 מיליארד שקלים.
לתביעה הנדונה קדמו הליכים ממושכים, אשר התנהלו בארצות הברית משנת 2004 עד שנת 2018, בעניין תביעותיהם הקודמות של התובעים נגד הבנק הערבי, אשר היו זהות לתביעה שהוגשה לאחרונה בישראל.
ההליכים בארצות הברית התנהלו תחילה בבית המשפט הפדראלי בברוקלין ניו- יורק שאליו הוגשו התביעות. רוב התביעות הוגשו בשנים 2005-2004, אך בפועל עד שנת 2008 תוקנו התביעות פעמים רבות, תוך הוספת תובעים.
בשלב הראשון נדונו התביעות המאוחדות לפני השופטת הפדראלית נינה גרשון.
במספר החלטות של השופטת גרשון מהשנים 2007 ו-2010, בוטלו חלק מעילות התביעה של האזרחים הישראלים וצומצמו.
בסופו של דבר, בעקבות בקשת הבנק הערבי לסילוק התביעות על הסף, כל תביעותיהם של האזרחים הישראלים נדחו סופית בפסק דין משנת 2013 של השופט בריאן קוגן, שבו נקבע כי עילות התביעה אשר הסתמכו על המשפט הפדראלי המקובל, כפי שהוצגו בכתבי התביעה, היו חסרות בסיס מוצק.
כמו כן, נדחתה בקשת התובעים לתקן את כתבי התביעה בדרך של הוספת עילות תביעה המבוססות בין השאר, גם על הדין הישראלי (דבר אפשרי על-פי הדין הפדראלי).
זאת מהנימוק שהבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, כעשר שנים לאחר תחילת הדיון בתביעות.
בקשה לדחייה על הסף
התובעים ערערו על פסק הדין, אך בפסק דין מפורט מאוד משנת 2015, דחתה ערכאת הערעור את הערעור ואישרה את פסק הדין של בית המשפט הפדראלי במלואו, תוך מתיחת ביקורת על ההתנהלות הדיונית של התובעים.
התובעים ביקשו לקיים דיון חוזר לפני הרכב מורחב של ערכאת הערעור, אך גם בקשה זו נדחתה.
בשנת 2016 הגישו התובעים ערעור אל בית המשפט העליון של ארצות הברית, תוך מיקוד הערעור בעניין אחד בלבד, אך גם ערעור זה נדחה.
שנה ושמונה חודשים לאחר סיום ההליכים בארצות הברית הוגשה התביעה בישראל (בבית המשפט המחוזי בירושלים), הזהה בעיקרה לתביעות שהוגשו בארצות הברית.
מדובר בכתב תביעה רחב היקף באופן חריג ונדיר. מאחר שהבנק הערבי הוא תאגיד זר שאין לו סניפים בישראל, הליכי המצאת כתב התביעה אליו היו ממושכים והסתיימו בהחלטה מקיפה באוגוסט 2020, שאישרה את מסירת כתב התביעה בסניף הבנק הערבי ברמאללה.
כעבור כחודשיים, ב-27 באוקטובר 2020, הגיש הבנק הערבי בקשה לדחיית התביעה על הסף ממספר נימוקים, שהעיקריים הם כי התביעה התיישנה לפני שנים רבות וכן כי אופן סיומם של ההליכים בארצות הברית מקים "מעשה בית דין", המונע אפשרות להגיש תביעה זהה נוספת לזו שנדחתה.
הליכים בארה"ב
תשובת התובעים הוגשה בינואר 2021 ותגובת הבנק הערבי לתשובתם הוגשה שבועות ספורים לאחר מכן.
הבקשה והתגובות היו רחבות היקף נתמכו בחוות דעת ארוכות של מומחים לדין הזר (המשפט בארצות הברית) ומסמכים רבים בהיקף עצום, אשר כללו את כתבי הטענות, פסקי הדין וההחלטות מההליכים בארצות הברית בהיקף של אלפי עמודים.
בסיכומו של דבר בית המשפט קבע בפסק הדין כי פסקי הדין שניתנו בארצות הברית, אשר אושרו בפסק הדין של בית המשפט העליון של ארצות הברית, מקימים "מעשה בית דין" החוסם את התביעה הנדונה. המשמעות של כלל משפטי זה היא כי לא ניתן להגיש תביעה זהה חוזרת, באותה עילה נגד אותו נתבע, אם התביעה הראשונה הוכרעה בפסק דין של בית משפט מוסמך.
לכן, כך נקבע, לאחר שנסתם הגולל על התביעות שניהלו התובעים בארצות הברית (במשך כארבע עשרה שנים), התובעים אינם יכולים להגיש תביעה חדשה במדינה אחרת ובכלל זה בישראל, ולהתחיל לברר את תביעתם מחדש. בנושא ההתיישנות נקבע כי אין מחלוקת על כך שהתביעה אמנם התיישנה שנים רבות קודם להגשתה. עם זאת, בשל דחיית התביעה מהנימוק של "מעשה בית דין", התייתר הצורך לבחון אם מתקיימים החריגים שלפי טענת התובעים מאריכים את תקופת ההתיישנות.
