בית משפט השלום בבאר שבע דן השבוע בתביעה לפינוי, סילוק יד והריסה, משטח באופקים. התובעת היא היורשת היחידה של הבית משני הוריה המאמצים שנפטרו בסוף שנות השמונים.
התובעת ביקשה להרוס מבנה שהוקם בצמוד לבית המגורים ומשמש כבית כנסת. במשך השנים המבנה הורחב ושופץ ללא היתר בנייה.
הנתבע טוען כי הוא מחזיק במבנה מכוח הרשאה בלתי חוזרת שהוענקה על ידי ההורים המאמצים.
לטענתו עוד בשנות השבעים נהגו המנוחים לקיים בביתם או בבית הכנסת הילולות בהשתתפות ציבור רב לזכר קדושים וצדיקים. בשנת 1987 עברו הנתבעים לגור בשכנות למנוחים והמנוחה ביקשה מהנתבע, שיקים במבנה בית כנסת שבו יינתנו שיעורי תורה כל ערב. הנתבע טען עוד כי המנוחה אמרה לו שאינה מעוניינת בהפסקת פעילות בית הכנסת ומתנגדת בתוקף להריסתו.
השופטת נעם חת מקוב, פסקה כי יש לקבל את התביעה. "מדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם התובעת ואין כל זכות רשומה לטובת הנתבע. הדרך היחידה של אדם להכתיב את גורל נכסיו לאחר מותו היא באמצעות צוואה על פי חוק הירושה. למנוחה הייתה צוואה, והנתבע לא הכחיש קיומה. כל טענת הנתבע הייתה כי טרם מותה ובהיותה על ערש דווי, ביקשה ממנו המנוחה כי יפעיל את בית הכנסת לעולמי עד ויפעל להרחבתו ולהגדלתו. אין כאן ציווי משפטי אלא לכל היותר ציווי מוסרי, אולם הוא אינו יכול להקנות לנתבע את מה שלא מקנה לו הדין".
