זכותו של אדם לשם טוב, ולכך שלא יפגעו בו או ישפילו אותו, ניצבת לעיתים על גבול האיזון העדין עם הזכות לחופש הביטוי, בעיקר כשמדובר בהתבטאויות בכלי תקשורת. לעיתים קרובות מדברים על יכולתם של ערוצי הרדיו והטלוויזיה והתקשורת בכללותה לפגוע או להשפיל אדם, ועל חובתם שלא לעשות זאת, כמו גם על חובתם להימנע מלפגוע בשמו הטוב של אדם.
מצד שני, התקשורת בהגדרת תפקידה מגנה על הזכות לחופש הביטוי. נשאלת השאלה על מי צריך להגן "יותר", ובאילו מצבים. פסיקות בית המשפט, כפי שנראה בהמשך, מצביעות כי במקרים בהם כלי תקשורת הוציא לשון הרע אז חופש הביטוי הוא לא הזכות הרלוונטית להגן עליה העומדת על הפרק, ובמקרים אלו הזכות לשם טוב מבטלת את הזכות לחופש הביטוי.
בפרשת שוקן (בה נתבעו עיתונים ברשת על פרסום שנגע לבעלים של מכבי תל אביב בזמנו, לוני הרציקוביץ', בה הושווה הרציקוביץ לעכבר), קבע השופט ברק, "הדין העולה מחוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב מזה וזכות היסוד לחופש הביטוי מזה. שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם. על הזכות לשם טוב כבר נאמר, "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר".
בפרשת סנש (במחזה "קסטנר" שכתב מוטי לרנר, נרמז כי חנה סנש הסגירה את הצנחנים לנאצים בעת חקירתה. זו אינה האמת, אך לרנר טען כי בשם חופש היצירה מותר לו לבדות דברים. בני משפחת סנש ואחרים עתרו לבג"ץ שיאסור על רשות השידור להקרין את המחזה) נאמר על הזכות לשם טוב: "אכן הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר, על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם".
ועוד נאמר באותה הפרשה: "הגוזל את רכושי עשוי לפצות אותי בממון. הגוזל את שמי הטוב גוזל את טעם קיומי. שמו הטוב של האדם קובע את ההתייחסות שלו לעצמו ואת ההתייחסות של חבריו אליו. הוא קו את יחס החברה אליו. אכן, המשטר הדמוקרטי המגן על החירות של כל אחד מיחידו רשאי וצריך להגן לא רק על גופו של הפרט, אלא גם על נפשו ושמו הטוב. בישראל נגזרת מנגנה על השם הטוב גם מההגנה על כבוד האדם… כן ניתן לעגן לעיתים את ההגנה על השם הטוב בזכות לפרטיות, שכן פרסום שיש בו לשון הרע פוגע לא פעם בפרטיותו של הנפגע ובצנעת חייו".
– מהי לשון הרע
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;…"
לפי פסק הדין בפרשת סנש, "התובעת טענה כי הנתבעים, במעשיהן, השפילו אותה בעיני הבריות או גרמו לעשותה מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם". אציין כי עצם האמירה אשר במהות הינה פרסום לשון הרע על ידי הנתבעים מהווה לכשעצמו פרסום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק. זאת ועוד, חוק איסור לשון הרע, קובע כי שימוש בחופש הביטוי שיש בו לשון הרע, לפי ההגדרות הקבועות בסעיף 1 לחוק, מהווה עוולה אזרחית, ובתנאים מסוימים אף עבירה פלילית; לצד איסור זה, החוק מבחין בין הגנות מוחלטות, ולהלן ההסבר:
בסעיף 14 לחוק נכתב: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת, והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי, שאין בו פגיעה של ממש".
ניתן לראות כי במקרים של פגיעה בזכותו של האדם לשם טוב, בית המשפט מבטל את חלותו של הזכות לחופש הביטוי. ובמילים אחרות, כשמתבטאים בצורה פוגענית לא ניתן לבוא ולטעון בבית המשפט כי זה עניין של חופש הביטוי.
https://obiter.co.il/lawyer/%d7%93%d7%a8-%d7%a9%d7%a0%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%90-%d7%a2%d7%95%d7%93
