(ההחלטה, פס"ד ובקשת רשות הערעור מצורפות) היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, הגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז, בנוגע לשתי סוגיות עקרוניות בשלב יישום הסדר הפשרה בתובענה הייצוגית נגד חברת פריגו, העוסקות בתרופת ה"אלטרוקסין": הטלת חלק מעלות מנגנון הפיצויים על חשבון סכום הפיצויים שיינתן למטופלים; ונעילת האפשרות לקבל פיצוי בפני עשרות אלפי מטופלים נוספים, שלא פנו לוועדת הפיצויים במועד שנקבע בפסק הדין, בשל קריסת מנגנון ועדת הפיצויים. היועמ"ש טוען כי החלטות אלו שגויות וצפויות לפגוע באופן משמעותי בעשרות אלפי נפגעים חברי הקבוצה המיוצגת.

בעבר הודיע היועמ"ש כי הוא מתייצב להליך, בתובענה הייצוגית שהוגשה ב-2011, בה נטען שפריגו שינתה את הרכב תרופת האלטרוקסין, שנועדה לחולים הסובלים מליקוי בתפקוד בלוטת התריס, מבלי שיידעה כראוי את המטופלים, וכתוצאה מכך נגרמו לחלקם תופעות לוואי.

בד בבד, הגיש היועמ"ש התנגדות להסכם הפשרה, בין היתר בנימוק שפיצוי בסך כ-45 מיליון שקלים לקבוצה שמונה כ-300 אלף מטופלים הוא נמוך, אינו משקף את הנזקים שנגרמו להם ואף אינו משקף את סיכויי התובענה להתקבל. כן התנגד היועמ"ש למנגנון המסובך של חלוקת הפיצוי, ולהטלת מימון עלות המנגנון על חברי הקבוצה.

ביהמ"ש המחוזי אישר את הסדר הפשרה למרות התנגדות היועמ"ש, אך תיקן חלקים בהסדר בעקבות הערותיו. כך, בין היתר, תוקן ההסדר ונקבע שפריגו תישא בכל עלויות מנגנון הפיצויים, כך שמלוא סכום הפיצויים ישולם בוודאות למטופלים. לאחר שניתן פסק הדין שאישר את הסדר הפשרה, ובמסגרת הדיווחים שהוגשו לביהמ"ש על ביצועו של הסדר הפשרה, התברר כי המנגנון אכן היה מסורבל וחברי הקבוצה נתקלו בקשיים בבואם להגיש בקשה לפיצוי. כן התברר שעלויות המנגנון חרגו באופן משמעותי מהעלויות שהעריכו הצדדים.

בעקבות זאת, הצדדים הגישו לביהמ"ש בקשה לאשר הסכם נוסף, לפיו פריגו תעביר 3.5 מיליון שקלים נוספים למנגנון הפיצוי, וככל שסכום שזה לא יספיק, היא לא תישא בכל עלות נוספת של המנגנון, כך שכל תוספת שתידרש תבוא על חשבון הפיצויים. היועמ"ש התנגד לכך, ואף ביקש לאפשר לחברי קבוצה שהאפשרות נמנעה מהם, להגיש כעת לוועדת הפיצויים בקשה לפיצוי.

במנגנון נפלו כשלים משמעותיים אשר הקשו מאוד על הגשת הבקשות. בין היתר, בסמוך למועד האחרון להגשה קרסה תיבת הדוא"ל של הוועדה

ביהמ"ש דחה את עמדת היועמ"ש, ועל כך הגיש כעת היועמ"ש בקשה לרשות ערעור, בה הוא מביע את עמדתו העקרונית שלפיה על נתבע בתביעה ייצוגית, שהפר את זכויות חברי הקבוצה התובעת, לשאת בעלויות הביצוע של תשלום הפיצויים. היועמ"ש טוען עוד, כי ההסכם הנוסף של הצדדים מנוגד לפסק הדין שאישר את הסדר הפשרה, ומפר את האיזון העדין שנקבע בו. לדעת היועמ"ש, הפחתה נוספת של הפיצוי לטובת המנגנון מביאה לכך שהסדר הפשרה אינו "ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה".

כך, בייחוד לאור העובדה שבהסדר הפשרה ובפסק הדין ההערכה היתה שחברי הקבוצה המצויים ברף הפגיעה העליון יקבלו פיצוי בסך של 9,500 שקלים, ואילו נכון להיום הפיצוי המקסימלי לחבר קבוצה יעמוד כנראה על סך של כ-3,000 שקלים בלבד.

בנוסף, עומד היועמ"ש על בקשתו לאפשר לחברי קבוצה נוספים לפנות לוועדה שאחראית לחלוקת הפיצוי, לשם מימוש זכותם לקבלת הפיצויים, וזאת משום שבמנגנון נפלו כשלים משמעותיים אשר הקשו מאוד על הגשת הבקשות. כך, בין היתר, בסמוך למועד האחרון להגשת הבקשות קרסה תיבת הדוא"ל של הוועדה, לא ניתן היה ליצור קשר עם בא-כוח התובע הייצוגי, גם הוועדה והנאמן לא עמדו במועדים שנקבעו להם בפסק הדין, ועוד.

היועמ"ש מציין שאמנם הגשת בקשות נוספות תגרור הפחתה מסוימת בסכום הפיצויים לכל חבר, אולם אין בכך להצדיק את קיפוח זכויותיהם של חברי הקבוצה שלא הספיקו לפנות במועד בנסיבות החריגות האמורות, שאף אינם יכולים להגיש תביעה אישית נגד פריגו.

התייחסותו של עורך דין אדי בליטשטיין, מומחה לתובענות ייצוגיות:

ניהול הליך ייצוגי זו מלאכה מורכבת מאוד, ושונה בצורה מהותית מניהול תביעה אישית. הליך ייצוגי יכול להמשך שנים רבות מאוד, לכלול מאות רבות של בקשות, תגובות ותשובות על תגובות, ועדיין לעיתים הסוף לא נראה באופק.

מסיבות אלה, בתי המשפט מבינים כי לעיתים עדיף לסיים את התיק בפשרה על מנת להוביל לפיצוי מהיר יותר של חברי הקבוצה. נכון, פשרה אינה תמיד מובילה לפיצוי הגבוה ביותר לחברי הקבוצה, אך במסגרת פשרה כל צד קונה סיכון – סיכוי.

גם ברור לכל כי לא כל הליך ייצוגי נגמר בהצלחה, וההליך אף עשוי להידחות. במצב כזה חברי הקבוצה עשויים לא לקבל אפילו שקל אחד. אפשרות אחרת היא כמובן להילחם עד למתן פסק דין סופי בהליך, אך גם אז אין שום ודאות שחברי הקבוצה יקבלו יותר לעומת הסכום שסוכם בין הצדדים במסגרת פשרה.

מסיבה זו, קשה מאוד לקבל את הביקורת של היועץ המשפטי לממשלה. תמיד בדיעבד הצדדים חכמים יותר, אך אין זה אומר בהכרח שעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה נכונה. למעשה, עמדתו של היועמ"ש זוכה לעיתים גם לביקורת מצד בתי המשפט.

כך, לדוגמה, בת"צ 27789-11-14 רויטל ממן ואח' נ' Alia – Royal Jordanian Airlines (למען גילוי נאות, בתיק זה כותב שורות אלה ייצג את המבקשים):

"ראש וראשון ראיתי לציין כי העמדה שנשלחה על ידי נציגי היועץ המשפטי, היא עמדה שנקודת המוצא שלה היא למעשה כי התובענה התקבלה. אך לא היא!

הסדרי פשרה קמים ונופלים על ההבנה כי כל צד מעריך את הסיכונים והסיכויים ובמקרה דנא, כשהתנהל גישור לאורך זמן על ידי מגשר מקצועי, כבוד השופט בדימוס יצחק ענבר, שמינה בודק שאסף את החומר הרלוונטי ואף נסע לירדן למשרדי הנתבעת לשם כך, הרי לא מדובר בהערכת סיכונים באופן תיאורטי, אלא ככזה המבוסס על נתונים ממשיים שהובאו לפני הצדדים".

משכך, קשה מאוד לקבוע שהפשרה שהושגה בפרשת האלטרוקסין אינה מספיק טובה.

בקשת רשות הערעור של היועמ"ש

[pdf-embedder url="https://obiter.co.il/wp-content/uploads/2020/07/ברע-סופי-להגשה.pdf" title="ברע סופי להגשה אלטרוקסין"]

ההחלטה במחוזי לאשר לפריגו להוסיף 3.5 מיליון שקלים בלבד להוצאות חלוקת הפיצוי

[pdf-embedder url="https://obiter.co.il/wp-content/uploads/2020/07/החלטה-אלקטרוסין.pdf" title="החלטה אלטרוקסין"]

פסק הדין בתביעה הייצוגית – אישור הסכם הפשרה

[pdf-embedder url="https://obiter.co.il/wp-content/uploads/2020/07/פסק-הדין-אלקטרוסין.pdf" title="פסק הדין אלטרוקסין"]