אישה עזבה את הבית ותבעה גירושין בשל רצון בעלה להמשיך לחיות בבית אימו, בית הדין הרבני בתל אביב, העניק לה את כתובתה בסכום של 40,000 שקלים וקבע כי עם עזיבת האישה את הבית, לזמן קצר, הבעל "קפץ על המציאה", וסיים את שכירות הדירה על מנת שיוכל לחזור לבית אימו.
על פי התביעה שהוגשה, האישה טענה כי הגורם העיקרי לגירושין היה הקשר החריג של הבעל לאימו, מה שהוביל לחוסר יכולתו לקיים את מצוות התורה "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו". לדבריה, במהלך חמש שנות הנישואין הראשונות, הם התגוררו בבית אימו של הבעל, ולאחר מכן עברו לדירה שכורה בשל התערבותה המתמדת של האם בחייהם.
למרות המעבר לדירה שכורה, הבעל התקשה להתרחק מאמו, והיחסים בין בני הזוג הידרדרו. באחת המריבות עזבה האישה את הבית להורים, ובתגובה, הבעל הניח בפתח בית ההורים קרטונים ושקיות עם חפציה, כאילו אומר לה שאין לה לאן לשוב. כאשר ניסתה לדבר עם בעלה, הוא השיב שאינו רואה את עצמו מתגורר ללא אימו. לטענתה, היחסים בין בני הזוג הושפעו מהתערבותה המתמדת של האם, ולבסוף, הבעל הפסיק את חוזה השכירות וחזר לבית אימו.
סוף לנישואין
הבעל טען מנגד כי האישה היא האחראית לגירושין משום שעזבה את הבית ללא סיבה מוצדקת ועברה עם בתם לבית הוריה. הוא הוסיף כי מאז שעברו לדירה שכורה, האישה נמנעה מביקורים אצל אימו, מה שהעכיר את האווירה ביניהם. לדבריו, המריבות לא נבעו מהמגורים לצד האם, שכן גם בדירה השכורה היו מריבות בין הצדדים.
בסיכומו של דבר, בית הדין הרבני קבע כי האישה זכאית לכתובתה בסכום של 40,000 שקלים. הדיינים קיבלו את טענת האישה, לפיה התנהלותו של הבעל ורצונו להמשיך ולחיות בבית אימו הם שגרמו לסיום הנישואין. הם ציינו כי אף על פי שמצוות כיבוד הורים היא מצווה גדולה, אין מקום להתגורר בבית אחד עם האם כאשר האישה אינה מסתדרת עמה, ואין זה אפשרי לקיים חיי משפחה תקינים בתנאים אלו. על כן, בית הדין קבע כי האישה זכאית לכתובתה במלואה, במיוחד לאור העובדה שאין לצדדים רכוש משותף והאישה יוצאת מהנישואין ללא זכויות.
הדיינים גם הדגישו כי הדביקות החריגה של הבעל באימו באה על חשבון חיי הנישואין. הניסיון מראה כי ניתן לכבד את ההורים ולדאוג לחיי משפחה בו זמנית, אך במקרה זה, הבעל בחר לשוב לבית אימו ברגע שהייתה לו ההזדמנות, מה שהוביל לפירוק הנישואין. לפיכך, נקבע כי האישה זכאית לסכום הכתובה שנקבע.
