שוטר שהיכה נער צעיר והורשע בתקיפה, יאלץ לשלם 929 אלף שקלים פיצויים לנער, זאת לאחר ששופטת בית משפט השלום, נסרין עדוי, קיבלה את התביעה שהגיש הנער נגד המשרד לביטחון פנים ובית המשפט קיבל את בקשת המדינה שתבעו את השוטר לשפות אותם על התביעה.
מדובר באירוע שאירע לפני כ-13 שנים, בהיות התובע כבן 16 שנים והוא הותקף על ידי שוטר שהיה בתפקידו. עקב האירוע נותרה לתובע נכות נפשית צמיתה. כנגד השוטר התוקף הוגש כתב אישום שייחס לו עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש ועל פי עובדות כתב האישום בו הודה, הוא שירת כבלש במשטרת ישראל, במרחב חברון.
השוטר נהג את הרכב, וראש הצוות ישב במושב הנוסע שלצד הנהג. השניים לבשו אותה שעה בגדים אזרחיים, אותה עת ישבה בשער היישוב, סמוך לעמדת שומר היישוב, חבורת נערים – כשישה במספר – ובהם גם התובע, בעת שהשוטר וראש הצוות חלפו ברכב הסיור סמוך לחבורת הנערים, צעק התובע לעבר אחד מחבריו – כמעשה היתולי – שיציג בפניו תעודת זהות.
"מי ביקש תעודת זהות?"
השוטר שמע זאת ועצר את הרכב, ירד מהרכב וצעק לעבר חבורת הנערים: "מי הגבר שביקש תעודת זהות?". משאישר התובע כי הוא האיש, ניגש אליו השוטר וסטר לו בעוצמה בפניו, פעמיים. בתגובה החל התובע לסגת לאחור אך השוטר שב והיכה אותו באגרוף. לאחר מכן בעט השוטר ברגלו השמאלית של התובע. לאחר התקיפה עזבו השוטר וראש הצוות את המקום ברכב. כתוצאה מהתקיפה סבל התובע מכאבים בפניו ובחזהו ונגרם לו שפשוף בשוק רגל שמאל. בשל מצבו הנפשי והכאבים שחש התובע הסיעו אביו לבית החולים חרף העובדה שמדובר היה ביום השבת ולמרות ששניהם אנשים דתיים, שומרי שבת.
בין השוטר למחלקה לחקירות שוטרים נחתם הסכם להסדר טיעון ועל יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, הורשע השוטר בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש ובין היתר, הוסכם כי השוטר ישלם לתובע סך של 8,000 שקלים וכן צורף נספח להסדר לפיו התחייב התובע שלא לתבוע את השוטר בתביעה אזרחית. לא זו אף זו, הוסכם על הצדדים כי אם תוגש בעתיד תביעה אזרחית כנגד משטרת ישראל ובית המשפט יחייב את השוטר בפיצויים, אזי התחייב התובע שלא לגבות סכום הפיצויים מהשוטר.
לאור ההסכם הנ"ל, טען התובע כי הוא חסום מלתבוע את השוטר, מכאן, התובע נמנע מלתבוע את השוטר התוקף. אולם, השוטר כן נתבע על ידי המדינה, ששלחו כנגדו את ההודעה לצד שלישי וכך יכול היה התובע להמשיך בתביעתו.
אחריות ישירה
התובע טען, כי המשטרה והמשרד לביטחון פנים נושאים באחריות ישירה ושילוחית לנזקיו. נטען, כי הם אלה ששלחו את השוטר למשימה שבמהלכה נפגע התובע; הם אלה שהיה עליהם להדריך ולתדרך את השוטר אך כשלו בכך וכי הם הפרו את "האמנה החברתית" חוזה האימון שבין האזרח למדינה. עוד נטען, כי המשרד לביטחון פנים לא פרסם הוראות אזהרה, לא נהג כפי שמשרד הממונה על ביטחון האזרחים צריך לפעול, לא חוקק תקנות וחוקים מתאימים, לא נתן הנחיות מתאימות למשטרה באופן פרטני באשר לדרך קליטת השוטרים, הדרכתם והכשרתם בכל הנוגע להתנהגותם מול אוכלוסייה אזרחית הבאה במגע עם השוטרים ולא הציבה סטנדרטים מתאימים למשטרה.
באשר למשטרה, נטען כי היא כשלה בבחירת השוטר וגיוסו למשטרה, לא תדרכה אותו ולא פיקחה על עבודתו, לא חידדה הוראותיה בטרם יציאתו לפעילות בשטח, הציבה את השוטר בתפקיד שאינו מתאים לו, העסיקה שוטר לא מוכשר ולא מתאים למשימה אליה נשלח ולא נהגה כפי שמשטרה סבירה הייתה נוהגת בנסיבות העניין. עוד נטען, כי במקרה דנן לא הייתה כל הצדקה לשימוש באלימות. קל וחומר משמדובר בחבורת קטינים.
הנתבעים טענו מנגד, כי דין התביעה כנגדם להידחות מחמת השיהוי בהגשתה. התביעה הוגשה כתשע שנים לאחר האירוע. הדבר גרם לנתבעים נזק ראייתי חמור ונמנעה מהם האפשרות לבצע בדיקה מלאה לעובדות ולנסיבות הנטענות בתביעה.
סוגיית השיהוי
השופטת עדוי שקיבלה את התביעה דחתה את טענות המדינה לשיהוי וציינה בהחלטתה כי: "אין אלא להצר על העלאתה מצד המדינה. המדינה ניהלה חקירה מקיפה לנסיבות האירוע בזמן אמת; צירפה חומר חקירה וכל ההודעות שנגבו מכל המעורבים בפרשה ומכל העדים שנכחו באירוע; הגישה כתב אישום כנגד השוטר התוקף שהורשע בסופו של יום. יש להצטער על כך שהמדינה ראתה לנכון להיתלות בטענת השיהוי, כשבידיה כל החקירות שנעשו בזמן אמת; מלוא המידע הנדרש, הקביעות והממצאים בפסק דינה של הערכאה שהרשיעה את השוטר התוקף".
עוד כתבה השופטת בהחלטתה: "מן הראוי כי תוטל אחריות שילוחית על המשטרה במקרה הנדון. קביעת אחריותה של המשטרה במקרה כגון דא משרתת את עיקרון פיזור הנזק. זאת ועוד, למשטרה מרות ושליטה מלאה על עובדיה ועל עבודתם, דבר המצדיק אף הוא הטלת אחריות על המעבידה למעשי עובדיה המקדמים את ענייניה ומשרתים את האינטרסים שלה. שלא לדבר על גורם ההרתעה. מעביד שיחויב באחריות למעשי עובדיו יתנהג בצורה שתבטיח התנהגות והתנהלות עובדיו בצורה נאותה".
_______________________________________________
