המקרה הנדון עסק בתושב שצבר חובות מס עירוניים עבור נכס שהשכיר בתל אביב בין השנים 2006 ל-2011. התושב מצא את עצמו נתון בהליכי חדלות פירעון והוכרז כפושט רגל בשנת 2010. כחלק מהליכי פשיטת הרגל, הגישה העירייה תביעת חוב בסך 178,000 ש"ח כנגד התושב, שאושרה במלואה.
למרות הליכי פשיטת הרגל המתמשכים של התושב, חוב מס הנכס שלו המשיך לעלות. כתוצאה מכך, בשנת 2015, העירייה חידשה את הליכי הגבייה נגדו וערכה עיקול על חשבון הבנק שלו. בשנת 2019 ניתן לחייב הפטר מותנה בכפוף להפקדת 60,000 ש"ח לקופת הכינוס. התושב ביקש בהמשך את ביטול המשכון.
החלטת בית המשפט המחוזי
בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת התושב וציין כי נקיטת הליכי גבייה מחוץ להליך פשיטת הרגל מהווה עשיית דין עצמית והיא בלתי חוקית. בית המשפט הדגיש שאם נוצרים חובות חדשים, על העירייה לפנות לבית המשפט בבקשות מתאימות ולא להתעלם מהוראות החוק.
ההחלטה בעלת השלכות משמעותיות על הליכים פרטניים וקבוצתיים כאחד. פסק דינו של בית המשפט מדגיש את החשיבות שבנקיטת הליכים משפטיים נאותים וקבלת אישור מבית המשפט לפשיטות רגל בטרם ייעשה ניסיון לגבות חובות חדשים מחייב בהליכי פשיטת רגל.
ערעור עיריית תל אביב
לאחר שלא שבעה נחת מהחלטת בית המשפט המחוזי, הגישה עיריית תל אביב ערעור על פסק הדין בטענה שההשלכות המעשיות של ההחלטה יאפשרו לחייב בהליך פשיטת רגל שקיבל הפטר מותנה בכפוף לתשלומים שנקבעו להמשיך לצבור חובות ארנונה ללא הגבלת זמן. העירייה טענה עוד כי תיוותר ללא יכולת לפעול כדי לעצור, לצמצם או לגבות חובות אלה.
בתגובה טען המנהל הרשמי כי לאחר שנפתח הליך קיבוצי בעניינו של חייב, אין לאפשר הליכי גבייה פרטניים כנגד החייב. הנאמן הסכים וטען שיש לדחות את הערעור וכי מוטלת על העירייה חובה לפנות לבית המשפט לגביית חובות חדשים ולא לתת לה עדיפות על פני נושים אחרים.
פסק דינו של בית המשפט העליון
כבוד השופט דוד מינץ הסביר בפסק דינו כי על פי פקודת פשיטת הרגל, חוב שנוצר לאחר מתן צו כינוס אינו "בר תביעה" במסגרת ההליך ואין בעניינו דחייה של הליכים. לפיכך, מנקודת מבט תיאורטית, ייתכן שנושה בחוב שאינו בר תביעה אינו מנוע מנקיטת הליכים כנגד החייב בפשיטת רגל. עם זאת, נושה כזה נתקל בקשיים מעשיים בגביית חובו ולכן יידרש לקבל מראש את אישור בית המשפט לענייני פשיטת רגל כדי ליזום הליכי גבייה. זאת משום שנכסי החייב כולם נתונים בידי הנאמן ממועד מתן צו הקפאת ההליכים ועד למתן הפטר.
השופט מינץ הוסיף כי בהתחשב בסמכותו הרחבה של בית המשפט לענייני פשיטת רגל, המקום הטבעי שבו תתברר השאלה אם קיימים נכסים "עודפים" שמהם ניתן יהיה להחזיר לנושה שאינו נכלל בהליכי פשיטת הרגל את חובו הוא בית המשפט לענייני פשיטת רגל.
השופט סיכם כי נושה בעל חוב בלתי ניתן לתביעה אינו רשאי לנקוט בהליכי גבייה ללא אישור בית המשפט כי ניתן לגבות את החוב מנכסים עודפים. על הרשות המקומית הוטלו הוצאות בסך 20,000 שקל. השופטים יצחק עמית ונועם סולברג הצטרפו לפסק הדין.
משמעויות והפקת לקחים מהפסיקה
החלטת בית המשפט העליון הישראלי במקרה זה נושאת השלכות חשובות לנושים אשר לא מקבלים את אישור בית המשפט לפני שניסו לגבות חובות מאנשים פושטי רגל. בכך שהדגישה את החשיבות של ביצוע הליכים משפטיים נאותים וקבלת אישור מבית המשפט לענייני פשיטת רגל, ההחלטה מדגישה את הצורך של נושים לנקוט משנה זהירות ולציית לחוק בעת גביית חובות מאנשים בהליכי פשיטת רגל.
פסק הדין גם מדגיש את ההשפעה הפוטנציאלית של החלטות כאלה על תיקי פשיטת רגל וכינוס נכסים עתידיים בישראל. על ידי הבהרת תפקידו של בית המשפט לענייני פשיטת רגל בקביעת נכסים "עודפים" וקביעת הצורך באישור בית משפט לפני תחילת הליכי גבייה, ההחלטה מספקת הנחיות יקרות ערך לבעלי נכסים, לרשויות מקומיות ולנושים המנווטים במורכבויות של פשיטת רגל וכינוס נכסים. בנוסף, פסק הדין משמש כתזכורת לחשיבות הרחבה יותר של דיני פשיטת הרגל בהגנה על האינטרסים של כל הצדדים המעורבים בחדלות פירעון של חייב. על ידי הבטחת ביצוע הליכים נאותים ומתן כבוד לזכויות החייבים והנושים, החוק מקדם פתרון הוגן וצודק של מקרי חדלות פירעון.
החלטת בית המשפט העליון הישראלי במקרה של עיריית תל אביב והתושב החייב בארנונה שלא שולמה מהווה לקח יקר ערך לבעלי נכסים, לרשויות מקומיות ולנושים המנווטים במורכבויות של פשיטת רגל ומימוש נכסים. תוך הדגשת החשיבות של קבלת אישור בית משפט ועמידה בהליכים משפטיים נאותים, פסק הדין מדגיש את ההשלכות האפשריות לנושים שאינם עושים זאת.
המשמעות הרחבה יותר של מקרה זה עבור בעלי נכסים, רשויות מקומיות ונושים בישראל טמונה בהבהרת תפקידו של בית המשפט לפשיטות רגל בקביעת נכסים "עודפים" והצורך באישור בית משפט לפני תחילת הליכי גבייה. על ידי מתן הנחיות יקרות ערך בתחום זה, ההחלטה תורמת לפתרון הוגן וצודק של מקרי חדלות פירעון, תוך הגנה על האינטרסים של כל הצדדים המעורבים.
