הרכב שופט בית המשפט העליון בראשות השופט יוסף אלרון, וביחד עם השופטים אלכס שטיין ויחיאל כשר, קבע פה-אחד כי הסכם שכר-טרחה בין עורך דין ללקוחו, אשר מזכה את עורך הדין בשכר בהתאם לתוצאת הטיפול — כדוגמת ניצחון או הפסד המשפט — אינו יכול לחייב את הלקוח לשלם לעורך הדין, במקרה של החלפתו על ידי עורך דין אחר, שכר שעולה במידה ניכרת על השכר הראוי לו זכאי עורך הדין בגין העבודה שהספיק לעשות.
החל משנת 1990, ובמשך כ-23 שנים, הפעילה המבקשת חוגי ספורט במועצה המקומית מבשרת ציון.
בשנת 2013, העסקתה זו באה לקיצה ביוזמת המועצה. בעקבות כך, שכרה המבקשת את שירותיו המשפטיים של המשיב – עורך דין במקצועו – במטרה להגיש ולנהל תביעה כספית נגד המועצה. השניים חתמו הצדדים על הסכם שכר טרחה, אשר מכיל בתוכו את ההסדר הבא: המבקשת תשלם למשיב 10 אלף שקלים בגין פתיחת התיק וטיפול ראשוני בעניינה; ובנוסף לכך, תשלם המבקשת למשיב 20% בתוספת מע"מ מכל סכום אשר יגיע לה בגמר ההתדיינות נגד המועצה. סעיף 8 להסכם הוסיף וקבע את שכר הטרחה אותו תהא המבקשת חייבת לשלם למשיב באם תחליט לפטרו מן הייצוג לפני גמר ההתדיינות.
לאחר חתימת ההסכם, הגיש המשיב לבית משפט השלום ירושלים תביעה כספית מטעם המבקשת נגד המועצה על סכום של יותר ממיליון שקלים. בחודש יוני 2016, פנתה המבקשת אל המשיב בבקשה להעביר את התביעה מבית משפט השלום אל בית הדין האזורי לעבודה בסברה כי בית הדין מהווה האכסניה המתאימה לבירור תביעתה.
תנאי מקפח
המשיב חלק על עמדתה של המבקשת. במסגרת זו, הסביר המשיב למבקשת כי לדידו לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין המועצה, ועל כן מקומה של התביעה הוא בבית משפט השלום. כמו כן, ציין המשיב באוזני המבקשת כי העברת התביעה לבית הדין לעבודה תחייב התאמה של שכר טרחתו, אשר יעמוד על 70 אלף שקלים, ללא תלות בתוצאת ההתדיינות. בחלוף כשנה, בחודש אפריל 2017 – אחרי שההליך בבית משפט השלום התקדם כסדרו והגיע לשלב של גילוי מסמכים – ביקשה המבקשת מהמשיב פעם נוספת לפעול לסגירת התיק בבית המשפט. המשיב נענה לבקשתה, וב-7 במאי 2017 הורה בית משפט השלום ירושלים על מחיקת התביעה.
לאחר מכן, פיטרה המבקשת את המשיב מייצוגה והעמידה במקומו עורך דין אחר וזה הגיש מטעם המבקשת, תביעה נגד המועצה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. בעקבות כך המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת בבית משפט השלום ירושלים בגין הפסקת ההתקשרות עמו ועתר לקבלת סעד כספי בסך של 233 אלף שקלים. דרישה זו התבססה על האמור בסעיף 8.3 להסכם שכר הטרחה, שכאמור קובע כי "אם לאחר הגשת התביעה תרצה הלקוחה להפסיק את ההתקשרות עם המייצג באופן חד-צדדי", יהא עליה לשלם "למייצג שכר הטרחה בשיעור 20% ומע"מ משווי הסכום הנדרש מאת הצד שכנגד".
בית משפט השלום בירושלים, קיבל את תביעת המשיב ולאחר מכן הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי לא התקבל. הנתבעת לא ויתרה והגיש בקשת ערעור לבית המשפט העליון ואלה דווקא קיבלו את טענתה וציינו כי התנאי בהסכם שקובע חיוב 20% ומע"מ משווי הסכום הנדרש מאת הצד שכנגד באם היא תוותר על שירותיו, יוצר ניגוד אינטרסים מובנה בין עורך הדין ללקוח, סותר את חובת האמון של עורך הדין כלפי לקוחו, פוגע בזכות הלקוח להחליף את עורך דינו בעורך דין אחר, ועושק את הלקוח. בית המשפט העליון קבע על כן שלתנאי כזה אין תוקף משפטי מחייב, בשל היותו מנוגד לתקנת הציבור.
_________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופט יוסף אלרון
__________________________________________
