בית המשפט העליון, מפי השופט יוסף אלרון ובהסכמת השופט אלכס שטיין והשופטת גילה כנפי-שטייניץ, דחה ערעור שהגישה המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר-שבע, בו זיכה את שני המשיבים, מחמת הספק, מביצוע עבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. "אין בקביעות שבפסק הדין כדי להפחית, ולו במאומה, מחומרתה של התוצאה הטראגית של האירוע – כאשר לצד רציחת החייל עומרי לוי ז"ל על ידי המחבל, שרשרת הטעויות שארעה הובילה לכך שחייו של אבטום זרהום ז"ל, אדם חף מפשע, קופחו באופן אכזרי ביותר", נכתב בפסק הדין של שופטי העליון.
ב-18 באוקטובר 2015 רצח המחבל מהנד אלעוקבי באמצעות יריות אקדח את החייל עומרי לוי ז"ל. במהלך הפיגוע, שאירע בתחנה המרכזית בבאר-שבע, קצין הביטחון של התחנה סבר בטעות כי אבטום זרהום ז"ל (להלן: המנוח) הוא המחבל, ירה לעברו ופצע אותו. אחרים מכוחות הביטחון שנכחו במקום, ירו גם הם במנוח. המעשים מושא הערעור התרחשו לאחר שהמנוח נורה ובעודו שוכב פצוע על רצפת התחנה – למשיב 1, ששירת באותה העת כלוחם בחטיבת גולני, יוחסה בעיטה חזקה בפלג גופו העליון של המנוח; ואילו למשיב 2, קצין בשירות בתי הסוהר, יוחסה בעיטה חזקה בראשו של המנוח.
ערעור המדינה נחלק לשני חלקים: האחד – הופנה כלפי דחיית בקשת המדינה לתקן את כתב האישום ולהוסיף עד תביעה (אדם שצילם סרטון המתעד אירועים שבכתב האישום); השני – נוגע להחלטת בית המשפט המחוזי לזכות את המשיבים מהעבירה שיוחסה להם בכתב האישום.
ביקשו לנטרל סכנה
השופט אלרון, בדחיית הערעור על ההחלטה לדחות את בקשת המדינה לתיקון כתב האישום בהוספת עד תביעה וסרטון, ציין כי המדינה נמנעה מהגשת הבקשה עד לשלהי פרשת התביעה, ולא עשתה כן גם בהזדמנויות קודמות שעמדו לרשותה. משכך ובהינתן נימוק באי כוח המדינה כי העיכוב בהגשת הבקשה לתיקון כתב האישום נבע מ"שגגה", נקבע כי היעתרות לבקשה בעיתוי בו הוגשה, משמעותה פגיעה ממשית בהגנת המשיבים – בין היתר בשל חלוף הזמן; הימשכות ההליכים הפליליים; משהאירוע המתואר בכתב האישום התרחש באוקטובר 2015 ובהתחשב בצורך בשמיעת מכלול הראיות מבראשית באופן המחזיר את ההליך הפלילי נגד המשיב 1 כ-5 שנים לאחור.
באשר לזיכוי המשיבים, נכתב בפסק הדין כי "אין חולק כי מעשיהם הם לא אלו שהובילו למות המנוח, אלא פגיעות הירי בו, וכי המשיבים סברו באותה העת, בכנות רבה, כי המנוח הוא מחבל מסוכן. המחלוקת שבין הצדדים התמקדה בטענת המדינה כי המשיבים בעטו במנוח כנקמה, בעודו שוכב על רצפת התחנה; מנגד, המשיבים טענו כי בעודם מחוץ למבנה התחנה שמעו כי מתרחש פיגוע, רצו לתוך המבנה על מנת לסייע, וכי על אף מצבו של המנוח, חשו תחושת סכנה ופעלו כמיטב יכולתם ובהתאם להכשרתם כדי לנטרל את הסיכון אשר סברו כי נשקף ממנו".
השופט אלרון בחן את גרסאות המשיבים וקביעות בית המשפט המחוזי ביחס אליהן, והגיע למסקנה שאין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, לפיה לא ניתן לשלול את טענת המשיבים שהבעיטה הבודדת שבעט כל אחד מהם במנוח נעשתה בשל תחושת סכנה מידית להמשך הפיגוע שהשניים חשו באותה העת. וכי נותר ספק סביר בדבר התקיימות הסייג לאחריות פלילית בדמות הגנה עצמית מדומה.
כאוס בזירת הפיגוע
"הכאוס", כתב השופט אלרון, "בזירת הפיגוע ותמונת המצב הכוללת והמורכבת ביותר אשר עולה מהראיות שהוצגו לבית המשפט המחוזי, תומכים בגרסאות המשיבים באשר לתחושת הסכנה שהשניים חשו בזמן אמת. גרסאות אלה והצורך הנטען בנטרול מי שנחזה כמחבל יש לבחון לא באמצעות חוכמה שלאחר המעשה, אלא בראי המצב בשטח ועל רקע התקופה דאז, בה התרחשו פיגועי טרור רבים וקשים בסביבה אזרחית".
השופט אלרון הדגיש, כי אין בקביעות שבפסק הדין "כדי להפחית, ולו במאומה, מחומרתה של התוצאה הטראגית של האירוע – כאשר לצד רציחת החייל עומרי לוי ז"ל על ידי המחבל, שרשרת הטעויות שארעה הובילה לכך שחייו של אבטום זרהום ז"ל, אדם חף מפשע, קופחו באופן אכזרי ביותר".
השופטים אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ הסכימו עם האמור בפסק דינו של השופט אלרון. השופטת כנפי-שטייניץ הוסיפה וציינה כי למרות הטרגדיה הנוראה שנפרשה לנגד עיני בית המשפט, אין להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי כי המשיבים הצליחו לעורר ספק סביר בדבר כנות טעותם ובאשר להתקיימותה של הגנה עצמית מדומה.
______________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופט יוסף אלרון
_______________________________________________________
