שופט בית משפט המחוזי בתל אביב, נפתלי שילה, לא דחה על הסף תביעת נזיקין של אישה שנשלחה לאימוץ בילדותה נגד השירות למען הילד, שלטענתה לא סייעו לה לאתר את הוריה הביולוגים. השופט שילה אמנם ציין כי התובעת הגישה את תביעתה באיחור ניכר ביותר ועל עילות וטענות רבות בכתב התביעה שאירעו יותר משבע שנים לפני הגשת התביעה חלה התיישנות, אך קיימים נושאים שניתן עדיין לדון בהם.
התובעת שהתה במעון מה-2 בספטמבר 1956 ועד ליום ה-3 בפברואר 1957, אז נמסרה להורים מאמצים באופן זמני. בהצהרת ההסכמה לאמוץ שעליו חתמה האם בטביעת אצבע, היא הצהירה שאבי התובעת אינו ידוע ונרשם שם התובעת ושם האם. חברי קיבוץ אימצו את התובעת ולטענתה היא עברה אצל המאמצים "גיהינום עלי אדמות" ו"סבל מתמשך" והם נהגו לקלל ולהעליב אותה והתייחסו אליה כאילו היתה עול ומעמסה על חייהם.
לאחר שהתובעת הגיעה לגיל 18, היא פנתה לשירות למען הילד לעזרה במציאת הוריה הביולוגים. כעבור 34 שנים ולאחר שעירבו חוקר פרטי נשלח אל התובעת מכתב בו נכתב: "המאמצים והמשאבים שהושקעו ע"י משרדנו, במהלך שנים ארוכות היו מרובים ויוצאי דופן, אך לצערנו לא הניבו פרי".
התובעת: "הסתרתם ממני מידע חיוני"
לטענת התובעת שעתרה לפיצוי נזיקי בסך של 3 מיליון שקלים, השרות למען הילד, לא רק שלא סייע לה במאמציה לאיתור אמה, הוא אף הציב בפניה מחסומים ומכשולים, הסתיר ממנה מידע חיוני וסיכל את יכולתה לאתר את הוריה הביולוגים. לטענתה, הנתבע אף ביזה והשפיל אותה ונהג בה "כסרח עודף, מטרד שיש להפטר ממנו" ורמס את זכותה הבסיסית לדעת מי הם הוריה.
עוד טענה התובעת, שהנתבע הסתיר מפניה את זהותו של אביה הביולוגית שהיתה ידועה לו כל העת. כמו כן, התובעת טענה שהנתבע עוול כלפיה בעוולת הרשלנות. לטענתה, המידע שנמסר לה ע"י הנתבע היה חלקי, מסולף ובלתי אמין, לא היה ניתן לעשות בו שימוש ראוי לצורך איתור הוריה הביולוגיים והוצג בפניה מצג רשלני, מטעה ומסלף והנתבע הכשיל וסיכל את יכולתה לדעת מי היו הוריה הביולוגים.
השרות למען הילד ביקש מנגד, לסילוק על הסף של התביעה מאחר והיא התיישנה. בכל הנוגע לאופן רישום פרטי האם לטענתם העילה נולדה בשנת 1956 והתובעת בגרה בשנת 1974. התובעת טענה שנגרם לה נזק מתמשך שכן היא אינה יכולה לאתר את הוריה הביולוגים. לטענתה, הדבר נבע מכך שאין רישום של מס' ת.ז. של האם הביולוגית. לתובעת נודע הדבר מיד לאחר שפנתה לנתבע סמוך לאחר שמלאו לה 18 ולכן התביעה התיישנה בשנת 1982. שהרי "הכשל הגנרי" לטענת התובעת עצמה "התגבש והתקבע" בעת עריכת מסמכי ורישומי האימוץ.
השופט: "יש על מה לדבר"
השופט שילה שלא קיבל את הבקשה לסילוק על הסף של התביעה ציין אומנם כי התובעת הגישה את תביעתה באיחור ניכר ביותר ועל עילות וטענות רבות בכתב התביעה שאירעו יותר משבע שנים לפני הגשת התביעה חלה התיישנות. רק ביחס לאירועים שאירעו שבע שנים לפני מועד הגשת התביעה כגון הטענה שנמסרו לה מסמכים חלקיים או שהנתבע התרשל והפר באותה עת חובות חקוקות, לא חלה התיישנות ויש לברר את התביעה. כמו כן, ציין השופט שקיימת עילת תביעה אחת נוספת שגם היא לא התיישנה והכוונה לטענה שהנתבע "סיכל קיום צוואה עליה חתמו ההורים המאמצים".
"דחיית תביעה על הסף היא סעד קיצוני שיש לנקוט בו רק אם לא קיים סיכוי ולו קלוש ביותר שהתביעה תתקבל. סילוק על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה, מאחר שתוצאתה היא מניעת הכרה בזכות מהותית של התובע. אולם, מקרה דנן הוא מקרה מובהק שבו חלק גדול מעילות התביעה נוצרו לפני יותר משישים שנה, עת לא נרשמו כל הפרטים הנחוצים אודות הוריה הביולוגים של התובעת. התובעת מודעת לכך כבר יותר מארבעים שנה ולמרות זאת, היא לא נקטה עד היום בשום הליך משפטי כנגד הנתבע", ציין השופט שילה.
עוד הוסיף: "ברם, יש לברר את טענות התובעת בכל הנוגע להתנהלות הנתבע בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה וכן בכל הנוגע לטענה בדבר אי העברת צוואת ההורים המאמצים לידיה. מאחר שחלקים נרחבים מעילות התביעה התיישנו ולא ניתן לתבוע בגינם פיצוי כספי, על התובעת לצמצם את תביעתה אך ורק לעילות התביעה שמקורם במעשה או מחדל של הנתבע שאירעו בתקופה של שבע שנים לפני הגשת התביעה כמפורט לעיל. לכן, עליה להגיש כתב תביעה מתוקן".
לצפייה ודירוג כבוד השופט נפתלי שילה
