הרכב בית הדין הארצי לעבודה, בראשות השופטת סיגל דוידוב מוטולה, קיבל ערעור בנוגע לשיעור דמי לידה שאושרו לאב על ידי המוסד לביטוח לאומי.
המחלוקת נגעה לשאלה אם גבר שהוא הורה עצמאי, אשר הביא לעולם ילד באמצעות הליך פונדקאות בחו"ל בהעדר אפשרות חוקית בתקופה הרלוונטית לבצע הליך כאמור בישראל, רשאי לקבל דמי לידה בגין תקופה בה חדל מעבודתו לרגל הלידה טרם יום הלידה.
בית הדין גם הורה לביטוח הלאומי לשלם למערער 8,000 שקלים הוצאות משפט.
"לא ניתן לעצום את העין מההבדלים הקיימים בין אם ביולוגית שנושאת את ההיריון בגופה על כל הכרוך בכך לבין אב ביולוגי דוגמת המערער. עם זאת, לא שוכנעתי כי הבדלים אלה רלוונטיים", לשון פסק הדין.
על פי הערעור, אין לגברים יחידים (שאין להם בת זוג) דוגמת המערער, אפשרות חוקית לבצע הליך פונדקאות במדינת ישראל. הטעם לכך הוא שהסדר הפונדקאות המעוגן בחוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996 קבע בתקופה הרלוונטית כי "הורים מיועדים" הם "איש ואישה שהם בני זוג" בלבד.
בשנת 2018 תוקן החוק גם ביחס לנשים יחידות כ"אם מיועדת יחידה", אך ללא מענה לגברים יחידים ובני זוג מאותו מין. לאחרונה הבהיר בית המשפט העליון כי הסדר זה אינו חוקתי, ומהווה פגיעה בלתי מידתית בזכויותיהם של גברים יחידים ובני זוג מאותו מין לשוויון ולהורות. בהתאם נקבע כי ההגדרות המדירות אותם מגישה להסדר הפונדקאות בארץ תבוטלנה בתוך שישה חודשים מיום מתן פסק הדין. לנוכח האמור נקודת המוצא לדיון היתה כי המערער אולץ להיעזר בהליך פונדקאות במדינה שמתירה זאת ובמקרה זה – ארצות הברית.
הביטוח הלאומי דחה את הבקשה
לפני כארבע שנים טס המערער לארצות הברית לקראת לידתה של בתו, שנולדה כעבור חודש. המוסד דחה את בקשתו למנות את תקופת הלידה וההורות למן היום שבו עזב את הארץ בנימוק שסעיף 52(א) לחוק הביטוח הלאומי הקובע את תקופת הזכאות לדמי לידה למבוטחת שילדה, בהתאם ליום הקובע, אינו חל על גמלאות ל"הורה מיועד" ולהורה מאמץ לגביהם נקבע שדמי הלידה ישולמו בעד פרק הזמן בו הילד נמצא במשמורתם, קרי, "היום הקובע" לגביהם יהיה מועד קבלת הילד. עוד טען המוסד, בין היתר, כי לא ניתן לאפשר למערער להקדים את תקופת הלידה וההורות בהתאם לסעיף 52(א) לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 6(ב) לחוק עבודת נשים שכן זכות זו נתונה לאישה הנושאת בגופה את ההיריון.
בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער שכוונה נגד החלטה זו של המוסד בערעור שהוגש בית הדין הארצי קיבל את הערעור, כאשר כלל חברי ההרכב הסכימו לתוצאה שלפיה תקופת זכאותו של המערער לדמי לידה אמורה להימנות מהמועד בו הפסיק בפועל את עבודתו לרגל הלידה.
הבדלים לא רלוונטיים
באשר לנימוקי פסק הדין נחלקו חברי ההרכב אך הסכימו כי: "מעצם החלתו של סעיף 49(א) לחוק על המערער ואבות יחידים כמותו בדרך של פרשנות, גם אם בשינויים המחויבים – ממילא יש להחיל עליהם גם את סעיף 52(א) לחוק, המגדיר כאמור באופן טכני את הדרך בה ייפרשו חמישה-עשר השבועות בגינם משולמים דמי הלידה (או כל תקופה אחרת של זכאות כפי הנקבעת לפי הוראות החוק). (…) לא שוכנעתי ש'השינויים המחויבים' להחלת הזכאות לדמי לידה על אבות יחידים ובני זוג מאותו מין מצדיקים להחיל עליהם הסדר אחר, באשר אינם נופלים לאף אחד מההסדרים החלופיים שנקבעו על ידי המחוקק, ולא ראיתי קושי להחיל עליהם את ההסדר הראשוני והבסיסי שנקבע בסעיף 52(א) לחוק ומהווה לפיכך כאמור מעין 'ברירת מחדל'".
על כן, כך לפי בית המשפט, בהתאם, גם ביחס למערער, תקופת זכאותו לדמי לידה אמורה להתחיל ב"יום הקובע" בו הפסיק עבודתו לרגל הלידה, גם אם בחר להפסיק את עבודתו לרגל הלידה טרם יום הלידה המשוער, כל עוד ההקדמה אינה עולה על מחצית מפרק הזמן שבעדו זכאי הוא לדמי לידה. אין בדברים אלה כדי לעצום עיניים מההבדלים הקיימים בין אם ביולוגית שנושאת את ההיריון בגופה על כל הכרוך בכך לבין אב ביולוגי דוגמת המערער. עם זאת, לא שוכנעתי כי הבדלים אלה רלוונטיים לצורך החלת סעיף 52(א) לחוק", כתבה השופטת דוידוב מוטולה בפסק הדין.
לצפייה ודירוג כבוד השופטת סיגל דוידוב מוטולה
