שופטת בית המשפט המחוזי בת"א, אסתר נחליאלי חיאט, דחתה את תביעתן של "מפעלי צאן ישראליים בע"מ" ושל "שקמים חווה חקלאית בע"מ" (חוות השקמים) לפיצויים בגובה של כ-8 מיליון שקלים וכן חייב אותם בהוצאות משפט בגובה של 80 אלף שקלים, לאחר שהחברות דרשו פיצויים מרשות מקרקעי ישראל ומהרשות לשירותים ציבוריים חשמל, בגין נזקים שלכאורה נגרמו להן לאחר שנמנעה מהן הפעלה של מתקן פוטו-וולטאי שהקימו בשטחי חוות השקמים, זאת ללא אישור מרמ"י ובניגוד לחוזה החכירה שלהם.
במהלך שנת 2010 החלו התובעות לפעול לקידום הקמה של מתקן פוטו-וולטאי בשטח חוות השקמים, אשר יספק חשמל שיימכר למדינה בתעריף קבוע, זאת בהתאם להסדרה תחרותית אשר נוהלה באותה עת על ידי רשות החשמל.
התובעות קיבלו מרשות החשמל אישור עקרוני להקמת המתקן, המותנה בהסכמת רשות מקרקעי ישראל. בשלבים מתקדמים של הפרויקט פנו התובעות לרמ"י על מנת לקבל היתר בנייה. (על-פי החלטת מועצת מקרקעי ישראל 1254 – המאפשרת הקצאת קרקע ללא מכרז לייעוד זה לחקלאים החוכרים את הקרקע "בתנאי נחלה", דהיינו מושבים וקיבוצים בהם הקרקע מוחכרת על-פי משטר הנחלות הנהוג בהתיישבות החקלאית).
לא קיבלו אישור
הבקשה לא אושרה על ידי רמ"י והתובעות ערערו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי אשר קיבל את תביעתן. עם קבלת ההחלטה ערערה רמ"י לעליון, זאת במקביל להגשת בקשה לעיכוב ביצוע. עיכוב ביצוע לא ניתן, אך כב' השופט יצחק עמית שדן בבקשה קבע כי נזקים עתידיים יחולו על חוות השקמים. לאור האמור חתמה רמ"י הסכם עם התובעות אשר הותנה בקבלת רישיון קבע מרשות החשמל ובכפוף לפס"ד שיינתן בערעור. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה וקבע כי אין לראות בחוות השקמים מקרקעין בתנאי נחלה.
לאחר קבלת הערעור המשיכו התובעות לנסות להציל את השקעתן במתקן שבנייתו כבר כמעט הושלמה, והגישו בקשה לדיון נוסף. בקשתם נדחתה. בהמשך פנו לרמ"י בבקשה להגיע לפתרון מוסכם להפעלת המתקן אך גם בקשה זו סורבה על ידי המשנה לפרקליט המדינה. התובעות המשיכו את מאמציהן ופנו לשר הבינוי והשיכון במטרה להקצות את המקרקעין לטובת המתקן. גם החלטה שהתקבלה על ידי רמ"י בנוגע למתן אפשרות רטרואקטיבית להקים מתקנים סולאריים על קרקע חקלאית, לא אושרה על ידי שר האוצר, לאור עמדת היועמ"ש כי בקבלת ההחלטה יש יסוד של אי חוקיות.
במקביל פנו התובעות לרשות החשמל להארכת מועד השלמת בניית המתקן, פניה אשר לא נענתה. משהושלמה בניית המתקן הגישו התובעות בקשה לקבלת רישיון קבע וסורבו על ידי רשות החשמל. על אף הסירובים החוזרים ונשנים ועל אף החלטת בית המשפט העליון בערעור, הגישו התובעות עוד מספר בג"צים אשר במסגרת ההחלטות על דחייתם העביר בית המשפט העליון ביקורת נוקבת על התנהלות התובעות.
בנו על "יהיה בסדר"
במסגרת התביעה הנוכחית טענו התובעות כי נציג רמ"י ורשות החשמל הציגו בפניהם צבר של מצגים עליהם הסתמכו ומהם הבינו כי היו רשאיות להקים את המתקן הסולארי בחוות השיקמים.
מאידך טענו הנתבעות באמצעות פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) כי התובעות ידעו כי הסכם החכירה עם רמ"י לא מאפשר להן להקים את המתקן הסולארי בחוות השקמים ובכל זאת בחרו התובעות להקימו ללא אישור ואף לסיים את ההקמה.
במסגרת פסק ציינה השופטת נחליאלי חיאט כי תחושת ה"יהיה בסדר" שליוותה אותה במהלך התיק וכתיבת פסק הדין, ותחושה זו "שיהיה בסדר" הביאה את התובעות, להתרשמות השופטת, להשקיע כספים רבים בפרויקט פוטו – וולטאי לייצור חשמל בטכנולוגיה סולארית, בשטח שחכרו למטרות חקלאיות מרשות מקרקעי ישראל, בלי לבחון מבעוד מועד את המובן מאליו הטריוויאלי – האם מינהל, שהוא הבעלים של המקרקעין, מסכים לפעילות החורגת מהמטרות החקלאיות של חכירת המקרקעין? ולא רק זאת אלא שבהמשך אף השלימו את הקמת המתקן הסולארי חרף התנגדות מפורשת של המינהל, לא היו כבר מודעות, וחרף הליכים משפטיים שתוצאתם היתה עלולה לסתום את הגולל על הפרויקט, כפי שאכן קרה, כי סברו שהשלמת בניית המתקן הסולארי תהיה "מעשה עשוי", וכאמור, כי "יהיה בסדר".
"מתקן סולארי נבנה בחוות השקמים", כתבה השופטת, "ועתה הוא מונח כאבן שאין לה הופכין. המתקן הוא פרי יוזמה של התובעות ונועד לייצר חשמל שיימכר למדינה. היוזמה מחייבת שיתוף פעולה עם רשות החשמל, ותחילתה ברישיון מותנה שניתן מאת רשות החשמל לאחר בדיקת התנאים המקדמיים לקבלתו. הרישיון המותנה ניתן לתובעות כדי לאפשר להן להגיע ליעד הסופי – קבלת רישיון קבע לייצור חשמל שיבטיח מכירתו למדינה בתעריף קבוע למשך עשרים שנים. אלא שבדיעבד הסתבר כי הרישיון המותנה, הצעד הראשון במסע, כלל לא היה צריך להנתן לתובעות ולמעשה ניתן 'בחטא' על סמך 'מצגי התובעות' לרשות החשמל. כך הגישו התובעות בקשה להקים את המתקן הסולארי בשטח החווה שמקרקעיה הן בבעלות רמ"י ולתובעות רק חוזה חכירה שאף הוא לא היה בתוקף".
השקעה שירדה לטמיון
עוד הוסיפה השופטת: "הגשת הבקשה להקמת המתקן הסולארי היתה בקשר למקרקעין שמטרות חכירתן כמפורט בחוזה החכירה, הן לשימושים חקלאיים, ועל פניו, אפוא, אין מטרות החכירה מאפשרות את הקמת המתקן הסולארי והפעלתו לשם ייצור חשמל. לא רק זאת אלא שכאמור, בעת הגשת הבקשה כלל לא היה בידי התובעות הסכם חכירה תקף, והוא נחתם רק לאחר שהרשיון המותנה כבר היה בידי התובעות. התובעות פעלו למימוש היעדים ברשיון המותנה, ורק לאחר שנתיים, בשנת 2012, 'נזכרו' לפנות לרמ"י לבקש את אישורה לפעילות זו. לסוף המעשה אנחנו כבר מודעים – מדיניות רמ"י אינה מאפשרת הקמת מתקנים סולאריים בחוות חקלאיות שאינן בתנאי נחלה, וכזו היא חוות השקמים ולכן בקשת התובעות נדחתה".
השופטת גם ציינה כי את התובענה הגישו התובעות לאחר שהפנימו כי חרף הניסיונות החוזרים ונשנים לא יעל בידם לקבל היתר כדין להפעלת המתקן הסולארי פנו למסלול התביעה הכספית, במטרה לנסות ולהיפרע מרמ"י ומרשות החשמל כדי הכספים שהשקיעו בפרויקט. "השאלה הצריכה הכרעה בתביעה זו היא אפוא", כך כתבה, "האם התובעות זכאיות להשבת הכספים שהשקיעו בפרויקט הנפסד על סמך מצגים של הנתבעות שגרמו לתובעות להסתמך עליהם ולהשקיע את הכספים כאמור?".
ללא פיצוי
"אני דוחה את טענת התובעות", נכתב עוד בפסק הדין, "כי רמ"י הציגה בפניהן מצגים ברורים ומפורשים שהן רשאיות להקים את המתקן הסולארי במקרקעין. עיינתי בעשרות עמודי הטענות של התובעות, ובחנתי את כלל המצגים הנטענים שתארתי לעיל, ולא מצאתי בהם התחייבות ברורה ומפורשת של נציג מוסמך של רמ"י עליה היו התובעות רשאיות להסתמך בעת הקמת המתקן. התרשמתי מהחומר שלפני כי האחריות למתקן המצוי במקרקעין ללא שימוש היא על התובעות לבדן, ולהדגיש כי למסקנה זו הגעתי לאחר 'הליכה בדרך ארוכה ומפותלת' בה בחנתי את מכלול הטענות, בדקתי את הראיות והמסמכים, ושמעתי את העדויות– דרך שניתן היה לקצר, שכן גם בהחלטות הקודמות שניתנו בבית המשפט העליון הייתה מסקנה דומה".
השופטת נחליאלי חיאט סיכמה: "לאור כל האמור אני דוחה את התביעה. כפי שציינתי התרשמתי כי התנהלות הנתבעות היתה סבירה, ולא מצאתי כי מי מהן הציגה מצגים שגרמו לתובעות להשקיע בפרויקט, כל מקרה לא מדובר בהסתמכות (נטענת) לגיטימית וסבירה שראוי להגן עליה. כפי שהבהרתי ופירטתי אני סבורה כי דרך התנהלות התובעות היא זו שהביאה לכך שעומד לו מתקן סולארי כאבן שאין לה הופכין… התרשמתי כי התנהלות התובעות מקורה בתחושה ש'יהיה בסדר – 'כך, למרות המכשולים הסטטוטוריים, המהמורות שהציבו הרשויות והמשוכות שהציבו ההליכים המשפטיים שהתנהלו, סברו התובעות כי הן יכולות להמשיך ולהתקדם ולהקים את המתקן הסולארי שכן בסוף הדרך יהיה בסדר. . וכך השקעתן ירדה לטמיון".
______________________________________________________________
