העליון דחה לאחרונה בקשת רשות ערעור על פסק דין של המחוזי, במסגרתו התקבלה בקשה לביטול פסק בוררות. השופט דוד מינץ הבהיר כי התערבות שיפוטית בפסקי בוררות היא צרה ומוגבלת, וככלל בית המשפט יעדיף לתת לו תוקף על פני ביטולו. אלא שכל זה לא מצדיק מתן רשות ערעור והתערבות של בית המשפט העליון.
המקרה המדובר הוא שלושה שותפים שפתחו ביחד פאב ברמת גן. הפאב לא התרומם וחודש בלבד לאחר הפתיחה, סגרו השותפים את המקום, כאשר כל אחד מהצדדים מפנה אצבע מאשימה כלפי חברו וייחס לו את האחריות לסגירה.
בהסכם בין השלושה נכתב כי כל סכסוך יובא להכרעת בורר דן יחיד, ואכן כך היה. שני שותפים מהצד האחד כנגד שותף שלישי מהצד שכנגד.
בפתיחת ההליך, ביקש הצד שכעת הגיש את בקשת רשות הערעור, מהצד השני פיצוי בסך של יותר משבע מאות אלף ש"ח.
בפסק דינו של הבורר הוא התייחס למכתב ששלח בא כוחו של המשיב לבקשה, כלומר הצד שמבקש כעת להשאיר את ביטול פסק הבורר על כנו. המכתב ששלח לבנק נתן הוראה חד משמעית שלא לאשר משיכת כספים או חיוב כלשהו בחשבון אלא אם ניתנה לכך הסכמת שלושת השותפים.
הבורר מצא כי שליחת המכתב היא זו שגרמה לקריסת הפאב, וחייב את השותף לשלם לזוג השותפים שנגדו יותר משלוש מאות אלף ש"ח.
השותף פנה כאמור לביהמ"ש המחוזי וזה ביטל את פסק דינו של הבורר, מאחר ומצא כי נפלו בו מספר פגמים. פסק הבוררות, כך על פי המחוזי, לוקה בסתירות פנימיות ובקביעות שאינן מתיישבות זו עם זו.
מצד אחד קבע הבורר כי משלוח המכתב הוא המעשה המזיק שחולל את הנזק, ומאידך קבע כי משלוח המכתב לבנק היה מוצדק וכי לא היה מנוס מלעשות כן. בנוסף, קבע הבורר כי אשמו של השותף היה בבחינת אשם תורם בלבד, ופעם נוספת קבע שהנושאים באשם התורם הם שני השותפים האחרים.
"סתירות אלה אינן ניתנות ליישוב במשתמע מפסק הבוררות", קבע בית המשפט.
כאמור, השופט מינץ דחה את בקשת רשות הערעור, וקבע כי הבקשה אינה מעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטי, ולכן העליון לא יתערב, תוך שהוא ציין כי, "יש להזכיר כי בית המשפט לא הכריע במחלוקת לגופה ולצדדים פתוחה הדלת לנקוט בהליכים חדשים האחד כנגד השני".
