שופט בית משפט שלום ברמלה, מנחם מזרחי, גזר 3.5 שנות מאסר, על גבר שהורשע בעבירות של תקיפה, איומים והיזק לרכוש כלפי זוגתו. השופט מזרחי קבע כי מהמאסר תנוכה גם תקופת האשפוז הפסיכיאטרי שעבר זאת פרט לתקופת מעצרו. בטרם נגזר עונשו, ביקשה המתלוננת למחול ולו ולאפשר להם לחזור לחיים משותפים, אך השופט מזרחי דחה את בקשתה. "מצער היה לראות את המתלוננת, קורבן מעשה אלימות, אשר מבקש לשוב אל הזרועות שהכו אותו, שרק משום מצוקת החיים ורצונה של המתלוננת שלא לחיות לבד, היא עדיין מבקשת לקיים חיים משותפים עם הנאשם, אשר נקט כלפיה באלימות, וזאת במקום להתנתק מעבותות החנק אשר כרך סביבה. אם המתלוננת מוכנה למחול לנאשם על מעשיו הרעים ולהבליג עליהם – זהו עניינה, אך האינטרס הציבורי העונשי אינו מוכן לעשות כן".
על פי כתב האישום, הנאשם והמתלוננת היו בני זוג לתקופה בת כשנה והוא תקף את המתלוננת "בכך שהכה במכות אגרופים בפניה" ועקב כך גרם לה לסימנים כחולים ונפיחות בעיניה. לאחר מכן הוא קילל אותה "ללא סיבה נראית לעין", התקרב אליה ותקף אותה בכך "שהכה מכות אגרופים בראשה ובגבה הימנית בפניה".
באותן נסיבות, תקף הנאשם את המתלוננת והכה אותה ברגלה הימנית. בהמשך, נטל מקל מטאטא ותקף באמצעותו את המתלוננת, בכך שהכה בה בכל חלקי גופה, "עד אשר המקל נשבר" ומיד לאחר מכן שבר הנאשם צלחות מטבח, שבר שולחן בסלון, שבר צלחת של מכשיר מיקרוגל וקרע את מעילה של המתלוננת ולאחר מכן, "נרדם הנאשם כשעתיים".
לאחר שהתעורר, הוא שוב קילל את המתלוננת וסטר בפניה, נטל את מקל המטאטא השבור, שעמו הכה קודם לכן את המתלוננת, והכה באמצעותו ברגליה ואיים על המתלוננת בכך שאמר לה שישרוף אותה בתוך הבית שלה.
השופט מזרחי ציין בגזר הדין כי למקרא כתב האישום מתקבלת המסקנה, כי הנאשם הפך את המתלוננת לשק חבטות – פשוטו כמשמעו – ובאותו יום הוא גרר אותה למסע מעורר חלחלה שכל כולו אלימות צרופה. "אין מדובר באלימות רגעית, חד פעמית, אלא ברצף של מעשים", כתב השופט מזרחי, "שנמשכו פרק זמן ואף לאחר שהנאשם נרדם הוא הקיץ משנתו אל תוך המשכו של אותו רצף אלימות חמור. אין להבין כיצד יכול היה הנאשם, לאחר השלב הראשון של האלימות, לשקוע בשינה שלווה בעוד המתלוננת חבולה ומדממת, ואז להקיץ מחלומו אל תוך חלום הזוועה שברא עבורה".
השופט הוסיף: "למרבה הצער, זוהי תופעה עבריינית חמורה, נפוצה ביותר, ובמחוז השיפוט בו אני מכהן, אין לך יום 'מוקד פלילי' שבמסגרתו איני נדרש לגזור את עונשו של נאשם, אשר נקט באלימות בתוך התא המשפחתי ברמת חומרה כזו או אחרת, ויש לומר כי המקרה העומד בפניי נמנה על החמורים שבהם. אני סבור, כי נוכח כתבי-אישום שכאלה, אין להסתפק במלל מחמיר בלבד, ויש לתרגם את המשא שמורה אותנו בית-המשפט העליון אל המעש, כלומר לנקיטה בענישה מכאיבה המעמידה בראש שיקולי הענישה אלמנטים של גמול והרתעה".
בעת הטיעון לעונש, העידה המתלוננת לזכותו, של הנאשם ואמרה כי היא "סולחת לו, מצפה לחזרתו הביתה לחיים משותפים". אולם השופט מזרחי לא קיבל זאת. "בנסיבות תיק זה", כתב בגזר הדין, "נוכח הרושם הישיר הבלתי אמצעי מן המתלוננת, ויתרת הנימוקים שבגזר-דין זה, איני מעניק כל משקל לקולה לעדות המתלוננת ולרצונה. מצער היה לראות את המתלוננת על דוכן העדים, נושאת דברים, עין אחת אל בית-המשפט עין שנייה אל הנאשם לאות אישור – קורבן מעשה אלימות, אשר מבקש לשוב אל הזרועות שהכו אותו, שרק משום מצוקת החיים ורצונה של המתלוננת שלא לחיות לבד, היא עדיין מבקשת לקיים חיים משותפים עם הנאשם, אשר נקט כלפיה באלימות, וזאת במקום להתנתק מעבותות החנק אשר כרך סביבה. אם המתלוננת מוכנה למחול לנאשם על מעשיו הרעים ולהבליג עליהם – זהו עניינה, אך האינטרס הציבורי העונשי אינו מוכן לעשות כן".
______________________________________________
