שופטת בית משפט השלום בתל אביב, נאוה ברורמן, קיבלה תביעה של חברה לבניין המתעסקת בעיקר בהתחדשות עירונית, נגד נתבע, דייר באחד הפרויקטים שהיא מנהלת, ששלח לה ארבע הודעות דואר אלקטרוני שהיוו לטענתה לשון הרע.
השופטת ברוורמן שקבעה כי רק אחד מהמיילים היווה לשון הרע, הורתה לנתבע לשלם לחברה 40 אלף שקלים כולל שכ"ט עו"ד והוצאות.
התובעת, במסגרת פעילותה, יזמה יחד פרויקטים של התחדשות עירונית בתל-אביב, כאשר הנתבע בעלים רשום במשותף של דירת מגורים, באזור בו החלו לקדם את פרויקט הפינוי בינוי. במסגרת זאת, ערכה התובעת כנסים ומפגשים לצורך הצגת הפרויקט. הנתבע שהינו חבר הנציגות יצא לטענת התובעת, במסע פרסומים מכפישים ומבזים כנגד התובעת, אשר נשלחו, בין היתר, לבעלי הזכויות המיועדים לפינוי.
התובעת ביקשה להדגיש בכתב תביעתה, שתביעה זו לא באה לעולם על רקע התנגדותו של הנתבע לחתום על הסכם פינוי בינוי עם התובעת והיא גם לא הייתה באה לעולם אילו היה הנתבע מנהל כנגדה "קמפיין" לגיטימי.
"תביעה זו באה לעולם", כך נכתב בתביעה, "מאחר שהתחוור לתובעת שהנתבע פועל ומפיץ מידע שקרי, מבזה ומשמיץ, כנגדה באופן שיטתי".
מדובר היה בארבעה פרסומים, במסגרת דואר אלקטרוני שהפיץ הדייר, שלטענת החברה מהווים לשון הרע.
באחד מהם נכתב: "עדיף לקבל 25 מ"ר מכל חברות בנייה אחרת, עם עו"ד ושמאי חדש מבלי לחתום על הסכמי מינכן… הרי אתם אשמים בכך שהם רוצים להוביל אנשים תמימים כמו שנצים בעורמה שלהם הובילו יהודים לקרמטוריום".
התובעת גרסה כי בכל ארבעת הפרסומים "מדובר בדברי כזב ובלע, שאין בהם אמת, וכל זאת נעשה, מתוך כוונה לעשות את התובעת למטרה לשנאה ולבוז בעיני בעלי הזכויות, ולפגוע בעסקיה ובשמה הטוב".
מנגד, נטען על ידי הנתבע כי מדובר בתביעה חסרת בסיס ומקוממת, שכל כולה מונעת משיקול זר, של הטלת מורא וכוחנות לשמה. התובעת, הינה חברה מסחרית, עתירת ממון, אשר "התלבשה" על גמלאי, אדם אשר מתנדב בנציגות השכונה, והעז להעביר ביקורת על התובעת, במעגל סגור ואינטימי של חברי הנציגות.
"הנתבע", כך טען להגנתו, "אינו מכחיש את האמירות שנאמרו על ידו, עם זאת טוען שאין "פרסום" כאמור בחוק, שהרי מדובר בסך הכל בכמה מיילים אישיים, בהם הנתבע מביע דעתו, בתכתובת הדדית מול מספר בודד של חברי הנציגות, הא ותו לא".
השופטת ברורמן קבעה כי היא לא השתכנעה כי התובעת ניסתה להשתלט על המתחם כולו, בעורמה, ולאחר ששמעה את העדויות, השתכנעה כי התובעת שקלה שיקולים עניינים ומקצועיים.
"לאחר ששמעתי את העדויות, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי", כתבה בהחלטתה, "הגעתי לכלל מסקנה כי המינוח 'נאצי' במקרה זה, על רקע ההקשר שבו נאמרו הדברים, הובאה במשמעות ההיסטורית שלה. וזאת, בניגוד לפרשת בן גביר, ששם נעשה השימוש במילה 'נאצי', ולא הובנה במשמעות ההיסטורית שלה".
השופטת הוסיפה: "יתרה מכך, הנתבע הציג את ההסכמים שמציעה התובעת, 'כהסכמי מינכן'. סבורה אני, שלא ניתן להסכים עם התבטאויות בוטות אלה, ואין כל הצדקה והגנה. השוואה בוטה מעין דא, בהחלט יש בה כדי לבזות ולהשפיל את התובעת. וטוב היה עושה הנתבע אם היה חוסך בהתבטאויותיו אמירות אלה. עיננו הרואות שהנתבע במהלך הדיון שבפני, לא הביע את התנצלותו, לא ביקש להתנצל על הדברים שנאמרו על ידו, נהפוך הוא, ניסה להצדיק את אמירותיו, ואני רואה גם התנהלות זו בחומרה. לדידי, אין מקום להצדיק אמירות בוטות אלה, גם אם הנתבע חש שנעשה לו עוול. הנתבע בהחלט יכול להביע עמדה, דעה, ברם לא לבחור בהתבטאויות אלה. בית המשפט לא יתן יד לאמירות קשות מעין דא!".
