שופט בית משפט לענייני משפחה בת"א, שמואל בר יוסף, קבע כי ידועה בציבור של אדם שנפטר, תעביר לבנו את המידע בטלפון הנייד ובמחשב של המנוח זאת על מנת לקבל מידע בהליך שמתקיים בין יורשי המנוח.
השופט בר יוסף גם חייב את הידוע בציבור לשלם את ההוצאות בסך 3,500 שקלים, זאת מפני שעמדת המשיבה לקתה בחוסר תום לב דיוני.
המבקש הוא בנו היחיד של אדם שהלך לעולמו והמשיבה טוענת, שהייתה הידועה בציבור של המנוח משך כארבע שנים טרם פטירתו ובין הצדדים מתנהל הליך בנוגע לירושת המנוח.
הידועה בציבור מחזיקה בטלפון הנייד של המנוח ובמחשבו האישי ובנו עתר להעברת הטלפון הנייד והמחשב למומחה מטעם בית המשפט, על מנת שהלה יפיק את כל המידע האגור בהם וימציא אותו למבקש וכן המומחה יבדוק אם נעשו שינויים במידע האגור מאז פטירת המנוח.
לטענת הבן יש להיעתר לבקשה, על מנת למנוע מצב לפיו רק הידועה בציבור של אביו המנוח, חשופה למידע האגור, שעשוי לשפוך אור על הסוגיות שבמחלוקת, לרבות מערכת היחסים שהתנהלה בין המנוח למשיבה, כמו גם על יחסים נטענים שהיו למנוח עם נשים אחרות. המבקש מדגיש, כי בעוד זכותה של המשיבה לרשת את המנוח מוטלת בספק, הרי הוא יורש וודאי. עובדה זו, מדגישה ביתר שאת את חוסר הסבירות בשליטת הידועה בציבור בראיות המבוקשות.
מנגד, המשיבה התנגדה למסור את המידע, בטענה שהוא כולל תמונות, סרטונים ותכתובות בעלי תוכן אינטימי, שחשיפתו תפגע קשות בפרטיות המנוח ופרטיותה שלה. עוד טוענת המשיבה, שלא הוכחה רלוונטיות המידע המבוקש, ולכן מדובר בדייג של ראיות.
השופט בר יוסף שכאמור הורה לידועה בציבור להעביר את הטלפון והמחשב למומחה בית המשפט, קבע כי הטענה לפגיעה בפרטיות המנוח לא יכולה להישמע מפיה של המשיבה, גם משום שהיא עצמה פרצה את גבולות פרטיותו.
"אפילו אקבל את טענת המשיבה", כתב השופט בהחלטתו, "לפיה הטלפון הנייד של המנוח והמחשב הגיעו לידיה כדין, קל וחומר אם, כטענת המבקש, נטלה אותם שלא כדין, זכותו של המנוח לפרטיות, חייבה את המשיבה להימנע מפשפוש בתוכן המידע האגור. והנה, הפרטיות בשמה חפצה המשיבה למנוע מהמבקש מידע אודות המנוח, לא הטרידה אותה כאשר עשתה במידע כבתוך שלה".
השופט בר יוסף הוסיף: "משעה שטרם נקבע שהמשיבה יורשת את המנוח, אף החזקתה הפיסית בטלפון הנייד ובמחשב היא, לכל היותר, כנאמנת של היורש/ים, שזהותם תקבע עם מתן צו הירושה. גם מטעם זה, לא הייתה למשיבה הרשאה לעשות בטלפון הנייד ובמחשב כבתוך שלה. אמור מעתה, עמדת המשיבה לוקה בחוסר תום לב, שעה שהיא מבקשת לאסור על המבקש את שהתירה לעצמה. המשיבה מנכסת לעצמה זכות, שאין לה, לצנזר את המידע שיגולה למבקש, לפי שיקול דעתה באשר לגדרי פרטיותו של המנוח. הלכה למעשה, חפצה המשיבה לקבוע איזה מידע יגולה למבקש ואיזה יישאר נחלתה הבלעדית".
בית המשפט לא קיבל את עמדתה כי מדובר ב"דייג" של ראיות מאחר ומערכת היחסים בין המנוח למשיבה, ומערכות יחסים נטענות בינו לבין אחרות, עשויות להיות בעלות חשיבות להכרעה בשאלה – האם הייתה המשיבה ידועה בציבור של המנוח אם לאו.
"הורם הנטל להוכיח רלוונטיות לכאורית של המידע האגור. קבלת טענת המשיבה, משמעותה, שרק לה שמורה הזכות 'לדוג' ראיות מתוך המידע האגור. המבקש, כך לשיטת המשיבה, אמור להסתפק ב'דגים' שהיא בוחרת להגיש לשולחן ההליך. גישה כזו איננה תמת לב ויש בה פגיעה בשוויון בין בעלי הדין. הדברים קל וחומר, שעה שהמבקש מצוי בנחיתות ראייתית מובנית בכל הנוגע ליחסי המנוח והמשיבה, בעוד הראיות בנושא זה מצויות בשליטתה של האחרונה", כתב השופטת בהחלטתו.
____________________________________________________
