הרכב שופטי ביהמ"ש המחוזי מרכז, בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים בראשות השופטת דנה מרשק מרום, דחה את עתירתו של צבי גור נגד החלטת ועדת השחרורים שלא לשחררו שחרור מוקדם מהכלא. כזכור, צבי גור מרצה מאסר עולם לאחר שהורשע בחטיפתו ורציחתו של הילד אורון ירדן ז"ל בשנת 1980.
גור נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב למאסר עולם בגין עבירת הרצח, ובנוסף הוטלו עליו 34 שנות מאסר בגין חטיפת קטין ממשמורת, סחיטה באיומים, ועבירה של חטיפת קטין מכפר שמריהו שאירעה, קודם לרצח אל אורון ז"ל. אורון ז"ל היה בן 8 שנים במותו, לאחר שנחטף ממרכז סביון ב- 8.6.1980 כדי לדרוש כופר מבני משפחתו.
באותו הערב, יצר גור קשר עם הוריו של אורון, ודרש תשלום כופר בסך 2 מיליון לירות. דמי הכופר שולמו ב- 10.6.80, אך התברר שעוד לפני שהעותר אסף את הכסף, הוא חנק את אורון ז"ל והניח את גופתו בשדה סמוך. רק כעבור 17 ימים אותר גור ונעצר, לאחר שהפקיד את כספי הכופר בבנק.
קודם לחטיפתו של אורון ז"ל, הגיע גור באפריל 1980 לכפר שמריהו, וכמעשה הכנה לחטיפתו ורציחתו של אורון ז"ל, "התאמן" בחטיפת ילד בן 11 שאותו הכיר. הילד ניסה לברוח והעותר שחרר אותו לאחר זמן קצר. לחובתו 6 הרשעות שקדמו למאסר הנוכחי בגין עבירות רכוש, והוא נשא בשני עונשי מאסר בפועל – האחד בן שנה וחצי, השני בן 3 חודשים- ממנו שוחרר שחרור מוקדם.
במהלך מאסרו הנוכחי, בשנת 1985, ברח גור ממאסר בעת שניצל את העובדה שנשלח לצבוע את הקירות החיצוניים של הכלא. רק כעבור 5 ימים הוא נעצר והוחזר לכלא, ועל כך נדון לעונש של תשעה חודשי מאסר במצטבר. בשנת 1999 נקצב עונשו ל-45 שנים והוא עתיד להשתחרר שחרור מלא בעוד כ- 5 שנים.
העתירה הנוכחית הוגשה בשל החלטת ועדת השחרורים שלא לשחרר את צבי גור שחרור מוקדם, שניתנה ביום 10.7.19. בין היתר לאור כך ש"עיון בחומר שהונח בפני הועדה מעלה שלא ניתן לומר שהוא מבין את חומרת מעשיו, ומקבל על עצמו את האחריות על ביצוע העבירות כהווייתן…" (פסקה 26 לפסק הדין).
שיקול נוסף שעמד לנגד עיניה של הוועדה הוא סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי, העוסק באמון הציבור- "..בעת מתן ההחלטה, העותר נשא 39 שנות מאסר בפועל מתוך 45 שנקצבו לו, ושחרורו יהווה, לכן, הפחתה של 6 שנים מעונש המאסר…. הוועדה סיכמה.. כי שחרורו של העותר שש שנים לפני תום מאסרו, בשים לב לנסיבות החמורות והבלתי נתפסות של העבירות שביצע, יש בהן כדי לפגוע באמון הציבור, ובעניין זה אין בחלוף הזמן כדי להקהות את אותו חוסר אמון שהחוק מתכוון אליו".
נדבך אחרון המבסס את החלטת הוועדה הוא עמדת נפגעי העבירות, אשר הובאה באמצעות אחותו של אורון ז"ל, הגב' ליאורה ירדן, שתיארה את קריסתם והתרסקותם של כל אחד מבני המשפחה.
באות כוח המשיב, עורכות הדין גנית גדות כרמי ועינת בניטה מפרקליטות מחוז מרכז (פלילי), טענו כי "החלטת הוועדה היא סבירה, כאשר שחרורו המוקדם של גור אכן יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק והתרעת הרבים… ההטבה המתבקשת על ידי גור, שמשמעותה שחרור מוקדם 5 שנים לפני תום המאסר המלא, אינה סבירה בעת הזאת; גור הודח והוצא משיקום הפרטני ועבר לקבוצתי; הוא אסיר עם רבב, שברח מהכלא והושת עליו עונש של 9 חודשי מאסר… יש צורך בהפנמה כנה ואמיתית של חומרת המעשים, וגרסאות העותר מעידות כי הוא אינו רואה בעצמו חוטף ורוצח; צדקה הוועדה בהחלטתה לפיה עמדת נפגעי העבירה מהווה נדבך נוסף בהחלטה" (פסקה 35 לפסק הדין).
ביהמ"ש המחוזי קבע: "הוועדה קבעה כי העותר אינו ראוי לשחרור על רקע החומרה יוצאת הדופן של מעשיו… והעונשים חסרי התקדים שהוטלו עליו. כמו כן, הוועדה התייחסה גם לבריחתו של העותר מבית הכלא, אשר גם אם התרחשה לפני שנים רבות, הרי שעולה כי עד היום הוא עדיין מתייחס באופן לא אמין לרקע לביצועה (לדבריו, שמו לו בקפה חומר פסיכו-אקטיבי שגרם לו להזיות ולכן לא שלט במעשיו…). בנוסף לאלו, הוועדה ציינה את אופן התנהלותו ותגובותיו של העותר, בכל הנוגע למעשים שהביאו להדחתו מן השיקום הפרטני… נראה כי די בנתונים אלו שפורטו על ידי הוועדה כדי להביא לקביעתנו כי החלטת הוועדה בעניין זה היא סבירה, ואינה מצדיקה התערבות שיפוטית".
עוד קבע ביהמ"ש כי "גם אם ניתן לומר באופן כללי שהעותר מצר על מעשיו ומביע חרטה עליהם, הרי שניתוח הנתונים מעלה שקיים פער ניכר בין קביעות בתי המשפט לבין תיאוריו של העותר. ניכר, כי העותר לא רק ממזער ממעשיו המחרידים כלפי אורון ירדן ז"ל, אלא מעלה סיפור עובדתי "רך" בהרבה מהסיפור האמיתי, ככל הנראה בכדי להגן על עצמו מן הצורך להבין את חומרת מעשיו, ולהתעמת עם המשמעות של מעשיו המזעזעים, כפי שקבעה הוועדה…".
"הוועדה חזרה ופירטה את תיאוריו של העותר, מהם ניתן להבין כי הוא אינו תופס את מעשיו כחטיפה, אורון ירדן ז"ל תואר על ידו כילד מרוצה ללא כל מצוקה, אופן ההמתה תואר על ידו כאקט לא מכוון, כך שבכלליות ניתן לומר שעד היום העותר אינו רואה במעשיו משום חטיפה ורצח. קביעת הוועדה, לפיה דרישת המחוקק בדבר שינוי בולט וממשי בהבנת חומרת המעשים, משמעה עימות של העושה עם מעשיו כהווייתם, היא קביעה סבירה ומבוססת, כאשר בעניינו של העותר הדרישה היא שיראה עצמו כחוטף ורוצח, ולא כמי שאירעה לו "תאונת עבודה" עקב תכנון לקוי של מעשיו. הוועדה ציינה בצדק, כי גם אם העותר עבר במהלך השנים תהליך שיקום ממשי וחיובי מבחינה תפקודית, נראה כי הוא נמנע במהלך כל שנות מאסרו מלעסוק במעשיו הנוראיים, ואימץ לעצמו גרסה דמיונית, ככל הנראה כדי להגן על עצמו״.
עוד קבע ביהמ"ש כי "…כפי שקבעה הוועדה, העותר ביצע רצח אכזרי חסר פשר של ילד רך בשנים, אשר מעיד על אובדן צלם אנוש, כאשר פרשת אורון ירדן ז"ל נחרטה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי לדיראון עולם, וגם כיום, 39 שנים לאחר מכן, מידת התיעוב ושאט הנפש למעשים לא פחתה. במצב דברים זה, שחרור העותר כעת, משחלפו 40 מתוך 45 שנות המאסר שנקצבו לו, יש בו כדי לפגוע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט וכל קביעות הוועדה בהקשר זה הן סבירות ומבוססות… אנו רואים עין בעין עם הוועדה, כי שחרור מוקדם ממאסר בגין העבירות שביצע העותר, לאחר חלוף תשע שנים מתקופת השליש, ושש שנים לפני תום המאסר, עדיין משפיע על הציבור כולו ועל מידת אמונו במערכת עשיית הצדק… הדברים נכונים ביתר שאת על רקע העובדה, שבנוסף למאסר עולם, על העותר נגזרו 34 שנות מאסר בגין העבירות הנוספות שביצע, ותשעה חודשי מאסר בגין הבריחה…. לאור כל האמור לעיל, קביעת הוועדה היא קביעה המצויה במתחם הסבירות, כשבנסיבות הייחודיות אין בחלוף הזמן כדי להקהות את חוסר האמון שהחוק התכוון אליו"״.
__________________________
