בית משפט השלום בנצרת דן לאחרונה בתביעה שהוגשה על ידי בתו של אנטולי רדייב.
רדייב נעצר בספטמבר 2008 על ידי המשטרה, לאחר שגרושתו התלוננה כי הוא מסתובב עם סכין בידו ומאיים לדקור את עצמו.
הוא נעצר ונלקח לתחנת המשטרה ונלקח לבדיקה פסיכיאטרית.
בבוקר למחרת נותר רדייב בתא המעצר ללא השגחה ופיקוח מיוחדים כלשהם, וסמוך לשעה 7:00 בבוקר נמצא ללא רוח חיים לאחר שתלה עצמו באמצעות חולצתו אותה כרך סביב צווארו.
בתביעה נטען כי המדינה או המשטרה התרשלו בכך שלא השגיחו כראוי על המנוח ולא שמרו על שלומו בזמן המעצר, וכי "המרכז הרפואי העמק" ושתי פסיכיאטריות שנתבעו גם הן, התרשלו רפואית כשהגיעו לכלל מסקנה כי "אין אינדיקציה לאשפוז פסיכיאטרי". לטענת התובעת הגורמים הרפואיים לא נתנו את הדעת באופן מספק לעובדת היות המנוח תחת השפעת אלכוהול.
המדינה טענה מנגד כי מעצרו של המנוח לא בוצע בשל ניסיון התאבדות, אלא בשל תלונת גרושתו שהוא איים לפגוע בה באמצעות סכין. לאור הבדיקה הפסיכיאטרית, שלא הצביעה על סימפטומים דיכאוניים, ולאור העובדה שלא הייתה המלצה לטיפול פסיכיאטרי, ולא אינדיקציה לאשפוז פסיכיאטרי, בעוד ניסיון ההתאבדות הקודם היה מלפני כ-30 שנה, הוחזר המנוח למעצר, ויומנאי התחנה ביקר אותו בתאו מדי שעה. אלא שכשעה לאחר הביקורת האחרונה בתאו, המנוח תלה את עצמו באמצעות חולצה שלבש.
לתביעה צורפה חוות דעת מומחה בפסיכיאטריה, אשר קבע כי צריך היה לזהות כי המנוח נמצא בסיכון של אובדנות. על פי חוות הדעת נמצאו אצל המנוח כמעט כל אותם גורמי סיכון המוכרים בספרות המקצועית; המנוח היה בן 53, גרוש, אלכוהוליסט, מובטל, מצבו הכלכלי קשה, ומספר שעות לפני הבדיקה ניסה להתאבד.
בתחילה בחן השופט יוסף סוהייל את המישור העובדתי ואת הטענה כי המנוח ניסה להתאבד בטרם מעצרו. שניים היו עדים לאשר התרחש באותו לילה – גרושתו ונכדם.
לפי גרסתה של הגרושה במשטרה, המנוח הגיע לביתה, בסביבות השעה 21:00, ובעוד היא בחדרה צופה בטלוויזיה, שמעה את נכדה אנדריי, שגר יחד איתה, קורא: "סבא, מה אתה רוצה לעשות? תביא את הסכין".
לשמע הדברים, סובבה ראשה אחורה, ואז ראתה את המנוח, מרחק מטר אחד ממנה, עם סכין מטבח בידו מכוונת לעברה, אנדריי התערב ותפס את ידו, ומינה התרחקה, ויצאה מחדרה לפרוזדור הבית, אז המנוח שם את הסכין על בטנו, "ונראה שעמד לדקור את עצמו…", ובהמשך אנדריי והמנוח יצאו מהבית. מינה מתארת בהודעתה כי המנוח היה "שיכור וממש נראה גמור".
לעומתה, המנוח, שהודעתו במשטרה נמסרה באותו ערב, הכחיש מכל וכל כי איים על מינה בסכין, וטען שנטל את הסכין מהמטבח כדי לחתוך תפוח. השופט קבע כי הוא נותן אמון מלא בגרסתה של הגרושה, לפיה ניסה המנוח לפגוע בעצמו באמצעות הסכין שהחזיק.
לאחר מכן ציין השופט כי, "אין חולק כי המדינה חבה חובת זהירות מושגית כלפי המנוח, משהלה נעצר על ידה והיה במשמורתה". אך השאלה היא האם בנסיבות המקרה הספציפי חבה המדינה חובת זהירות קונקרטית והאם אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק.
לדעת השופט, מכיוון שהמנוח בילה למעשה רק שעות בודדות בתא המעצר קשה לומר כי הוא היה במצוקה נפשית בשל תנאי מעצרו, אמצעי ענישה או הגבלות שהוטלו עליו. "זו הייתה החלטתו הסובייקטיבית להתאבד, אותה היה קשה לשוטרים לחזות, וביתר שאת נוכח ההערכה הפסיכיאטרית (שניתנה באותו ערב. נ.מ)".
לאור זאת ולאור העובדה כי ניסיון ההתאבדות האחרון היה לפני 30 שנה, קבע השופט כי לא היה די בכך כדי לבסס את חובת הצפיות הנורמטיבית המוטלת על המדינה. גם לגבי הגורמים הרפואיים פסק השופט כי לא הוכח בפניו כי התרשלו, ולכן דחה את התביעה.
