סכסוך בין שתי חברות בתחום ההסעות, שהגיע להכפשות שמה של חברה לקבוצה בוואטספ בה חברים בעלי עסקים בתחום ההסעות, הוביל לתביעה בבית המשפט השלום באשדוד ולחיוב אחת החברות ב-6,500 שקלים ועוד 3,500 שקלים שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.
הנתבעת, חברת וי.אי.פי טרוול, הועסקה על ידי חברת רון-גל כקבלן משנה לביצוע הסעות עבור חברת טכנולוגיות מתקדמות בע"מ, וזאת למשך שלושה חודשים. בשלב מסויים, הודיעה חברת רון גל לחברת וי.אי.פי טרוול כי איננה מעוניינת עוד בשירותיה. מיד לאחר מכן פורסם מסרון, על ידי מנכ"ל החברה הנתבעת, בקבוצת הווטסאפ שבה חברים למעלה מ-100 בעלי עסקים בתחום מתן שירותי הסעות, ובו נכתב: "היזהרו לעבוד עם חברת רון-גל". בתגובה למשלוח המסרון, נשאל מנכ"ל החברה על-ידי אחד מחברי הקבוצה, מה סיבת המסרון, והוא השיב "אין צורך להרחיב במילים, ראו הוזהרתם".
מיד לאחר פרסום המסרון, פנה בעלי חברת רון גל למפרסם ההודעה וביקש ממנו לפרסם התנצלות בקבוצת הוואטספ, אך זה סירב לבקשה. בהודעה ששלח לו בתגובה, נכתב כך: "אגב הזהירו אותי מלעבוד איתכם, אבל הרשום שקיבלתי ממכם. אמרתי ניתן לזה צ'אנס. אבל כנראה שהאזהרה הייתה נכונה…לגבי האיומים שלך שתתבע אותי על לשון הרע. אז אין שום מילה שקשורה בלשון הרע שם. אז תעשה חושבים. כי אתה איימת עלי בתביעה. זו איום לכל דבר… ו-(שיחה מוקלטת)".
על פי התביעה, הפרסום שבוצע היווה עוולה של לשון הרע, בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – "החוק"). בתביעה נטען שיש בו כדי לפגוע בשמם הטוב של התובעים, ועלול לגרום נזק לפעילות החברה. עוד נטען, כי אף שניתנה הזדמנות להתנצל באותו פורום בו בוצע הפרסום, הרי שהם סירבו לכך.
בכתב ההגנה מנכ"ל הנתבעת איננו מכחיש שביצע את הפרסום בקבוצת הוואטספ של נותני השירותים בתחום ההסעות, אך בצד זאת מכחיש כי אמירה זו מהווה לשון הרע. לטענתו, מדובר בביקורת לגיטימית אודות התנהלותה הבעייתית של חב' רון גל, וביקורת זו איננה חוצה את הגבולות המותרים, בין היתר בשים לב לעקרון חופש הביטוי. עוד נטען, כי הפרסום בוצע בתום לב, לנוכח העובדה שהתובעים הפסיקו את עבודת חב' וי.אי.פי טרוול ללא מתן הודעה מוקדמת, וכי הפרסום הינו מוגן בהיותו דעה אישית של מנכ"ל החברה ואין בו כל אמירה עובדתית מכפישה כלפי חב' רון-גל. לפיכך, לטענת הנתבעים, אין כל עניין לציבור בפרסום ואין בו כדי לגרום נזק לתובעים.
בסופו של דבר, השופט יהודה ליבליין לא קיבל את דברי הנתבעים, והורה להם לשלם פיצויים לתובעים. השופט ציין כי לא יכולה להיות מחלוקת כי הפרסום שביצעו הנתבעים מהווה "פרסום", כהגדרת מונח זה בחוק. עוד הוסיף השופט, כי החוק קובע כי הפרסום צריך שיהא לכל הפחות לאדם נוסף "זולת הנפגע", ובעניין זה הנתבעים לא חלקו על כך שהפרסום בוצע בקבוצה לה שותפים אחרים, העוסקים במתן שירותי הסעות, וכי בקבוצה למעלה מ-100 איש. "הנתבעים לא הוסיפו לפרסום כל תשתית עובדתית בדבר תוכן האזהרה, או הסיבות שבגללן החליטו להזהיר את העוסקים במתן שירותי הסעות מפני חב' רון-גל. יתרה מכך, כאשר נדרש הנתבע על-ידי חבר קבוצה להסביר את פשר דבריו הוא מסר "שאין צורך להרחיב במילים…"", כתב השופט ליבליין, והוסיף: "היות שכך, אין מדובר כלל בביקורת, וממילא אין מדובר בביקורת "לגיטימית", שכן הקורא איננו יכול לבחון את הדברים בעצמו ולהסיק מסקנה עצמאית על יסוד התשתית העובדתית. במקום זאת, בחר המפרסם להציב תמרור אזהרה מעל ראשה של חב' רון-גל, ויתרה מכך, האזהרה העולה מן הפרסום יכולה להתפרש במגוון רחב של תחומים".
_______________________
