הרכב שופטי בית המשפט המחוזי מרכז, בראשות אב בית הדין השופט מנחם פינקלשטיין, אישרו את הסדר הטיעון המקל אליו הגיעו נציגי הפרקליטות עם עמוס לביא (הקטן) ודוד פלוס, שהורשעו במעורבות ברצח של הסוכן המשטרתי, אנטון רומן. על לביא הוטלו 9 שנות מאסר ועל פלוס 6 שנות מאסר. בית המשפט, שקיבל את הסדר הטיעון, מתח ביקורת על הפרקליטות: "כיצד אפוא החליטה המאשימה, לאחר התחזקות ראיותיה, לחזור בה מלייחס לנאשמים 1 ו-3 את האחריות למותו של הסוכן שנרצח?!", כתב השופט פינקלשטיין.
לפי כתב האישום המתוקן בשנית, שררו יחסי היכרות מוקדמים בין לביא, פלוס ורומן אגרונוב לבין הסוכן המשטרתי המנוח אנטון רומן. שלושת הנאשמים קשרו קשר יחד עם אחרים להוביל את רומן, באמתלה כוזבת, למקום מבודד בפרדס הסמוך לשכונת קריית משה ברחובות, זאת כדי לגרום למותו.
יום לפני הרצח הורה עמוס לביא הקטן לאדם אחר לקבוע עם רומן פגישה באמתלה כוזבת, שלפיה עליהם לבצע עבודה יחדיו. אותו אחר עשה כן, ובגמר השיחה קבע לדבר עם רומן בערב. כשעתיים לאחר מכן, יצאו שלושת הנאשמים והאחר לסיור "הכנת שטח" בנקודת המפגש, שם שוחחו על אודות האפשרויות השונות להביא לפגיעה במנוח. בהמשך, במסגרת הקשר, מסרו לביא ופלוס לאחרים, שזהותם אינה ידועה, רכב מסוג מזדה, כדי שישמש לביצוע תוכנית הרצח. לאחר מכן אגרונוב ואחרים שזהותם אינה ידועה למאשימה רצחו את רומן.
עמוס לביא (המכונה "עמוס הקטן") ודוד פלוס, הורשעו לפי הודאתם בכתב אישום מתוקן בשנית, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קשר לפשע ושל מתן אמצעים לביצוע פשע של הסוכן רומן. בעקבות ההסדר הופרד הדיון בעניינו של רומן אגרונוב מעניינם של פלוס ולביא, ונגד רומן אגרונוב הוגש כתב אישום בתיק נפרד, והוא ממשיך להיות מואשם בעבירות המקוריות שיוחסו לו רצח וקשר לפשע.
השופט פינקלשטיין ציין בגזר הדין את תמיהתו מכך שהפרקליטות שינתה מכתב האישום המקורי והמתוקן שהוגשו ב-2017, שמפורט בהם חלקם של לביא ופלוס בביצוע הרצח עצמו, להבדיל כאמור מכתב האישום המתוקן בשנית, שבו חזרה בה הפרקליטות מייחוס עבירת הרצח.
"התמיהה המרכזית העולה היא פשוטה בתכלית: המאשימה סברה כבר בחודש יולי 2017 שיש בידיה ראיות טובות, נסיבתיות, להוכחת אשמת הרצח כנגד הנאשמים 1 ו-3. היא גרסה שיש לה סיכוי טוב להרשעה… לאחר הגשת כתב האישום המקורי התחזק ללא ספק מצב הראיות, בעקבות עדותו של עד המדינה, והדבר מצא את ביטויו בניסוח כתב האישום המתוקן, ובו העובדות הנוספות". כתב השופט פינקלשטיין, והוסיף: "כיצד אפוא החליטה המאשימה, לאחר התחזקות ראיותיה, לחזור בה מלייחס לנאשמים 1 ו-3 את האחריות למותו של הסוכן שנרצח?! ואם תמצא לומר, שגם לאחר התחזקות הראיות סברה המאשימה כי לפניה קשיים ראייתיים המצדיקים לחזור בה מעבירת הרצח המקורית, האם לא שגתה מלכתחילה בייחוס עבירת הרצח לנאשמים 1 ו-3, כאשר לא הייתה בפניה עדותו של עד המדינה, ומצב הראיות היה בהכרח חלש יותר?!"
בהמשך גזר הדין, השופט פינקלשטיין גם מתח ביקורת נוקבת על הפרקליטות והמשטרה, אשר אנשיהם הופיעו בתוכנית עובדה. "מרואיינים אלה התייחסו לגופן של הראיות הרלוונטיות לתיק זה, ואנו ביקשנו לדעת הכיצד עולה הדבר בקנה אחד עם העובדה שבעת מתן הראיונות האלה היה תלוי ועומד ההליך הפלילי כנגד הנאשמים בבית המשפט", כתב השופט והוסיף "גם ברמה החינוכית עולה השאלה, כיצד יפנימו אנשי המשטרה שֶׁאַל להם להתראיין לתקשורת לגבי הליך פלילי כשהוא בעיצומו, אם אנשי הפרקליטות עצמם עושים כן? כללו של דבר, סבור אני כי הדברים שנאמרו על ידי בכירי הפרקליטות והמשטרה, במסגרת תוכנית פופולרית בערוץ מרכזי, בעוד אשר ההליך הפלילי הרגיש תלוי ועומד – אינם עומדים במבחן הביקורת, ויש לראות בכך עליית מדרגה בהפיכת כללי הסוב-יודיצה לאסקופה נדרסת. למרבית הצער, הדורסים הפעם היו גורמי אכיפת הדין שטיפלו בפרשה זו – בכבודם ובעצמם. גם עניין זה של ראיונות גורמי אכיפת הדין חייב לדעתי להיבחן היטב על ידי היועץ המשפטי לממשלה, לרבות שקילת פרסום כללי משמעת מחייבים בעניין זה – או תיקונם – הן לגבי הפרקליטות והן לגבי המשטרה".
עו״ד יעקב שקלאר, מומחה לדין הפלילי מגיב לכתבה: ״עסקאות טיעון הם מכשיר פרוצדורלי להשגת מטרה משפטית וחברתית רחבה. עסקאות חוסכות זמן שיפוטי עצום, בזמנם של עדים, זמן מעצר ארוך, הוצאות ומשאבים. העסקאות הופכות את הענישה לקונקרטית ורלוונטית. ביקורת שמופנית כלפי עסקה כזאת או אחרת, היא בדרך כלל ביקורת ציבורית. יש להתייחס בזהירות לביקורת כזאת, שכן היא לא מבוססת על מידע. הצדדים, הפרקליטות וההגנה, בקיאים בתיק והם שוקלים סיכונים וסיכויים ומגוון שיקולי במו"מ שלפני העסקה. כשהסדר טיעון מגיע לאחר מלחמת הוכחות בבית המשפט, הרי שיש שינוי נסיבות שמביא את הצדדים להסכם. זה יכול לבוא לידי ביטוי בקריסת עד על דוכן העדים. שקרים ואי התאמות שהתגלו בחקירה הנגדית, לחצים שמפעיל השופט עצמו, או גם הליכי גישור שמתנהלים במקביל למשפט בפני שופט מגשר. גם לבית המשפט אין את כל המידע המצוי בפני הצדדים הבקיאים בתיק. הוא לא יכול לצלול לאילוצים ולשיקולים השונים כי הוא לא מכיר את התיק כמוהם. לכן, פסיקת בית המשפט העליון היא לקבל עסקאות טיעון, במיוחד כשהן נשענות על קשיים ראייתים, אלא אם כן, במקרים חריגים, ישנו פער בלתי סביר בין העונש לבין העובדות. זה קורה מעט מאד, כיוון שהצדדים מתאימים את העונש לעובדות בכתב האישום, כדי למנוע פער שכזה. לגבי הסוביודיצה – הרי שזהו סעיף חוק אנכרוניסטי שיש לבטלו. הוא אינו יכול לעמוד מול מציאות החיים התקשורתיים שאנו חיים בה, כשכל משפט תקשורתי נלעס עד דק בכל פורום אפשרי. חזקה על השופטים שהם יודעים לבור את המוץ מן התבן או את הבר מן המוץ״."
https://obiter.co.il/lawyer/%d7%99%d7%a2%d7%a7%d7%91-%d7%a9%d7%a7%d7%9c%d7%90%d7%a8/
_________________
