בית המשפט חייב את המדינה לשלם עשרת אלפים שקלים לאזרח שתבע בגין התנהלות המשטרה אל מול האזרח. על פי התביעה, התובע ואימו הגישו תביעה אזרחית נגד אדם שהיה חייב להם כספים, ובמסגרתה הוגשה בקשה להטלת עיקולים זמניים. רשם בית המשפט נתן צו עיקול זמני שכלל עיקול ברישום על ציוד למעט מלאי מכירה עסקי בחנויות הממוקמת בבאר שבע וערד. העיקולים בוצעו. לטענת התובע הוא הבחין בשלב מסוים כי החנות בבאר שבע סגורה, וכי כל הסחורה אשר הייתה בה נעלמה. בעקבות כך הוא הגיש תלונה כנגד הנתבע בגין הכשלת עיקול.
עוד באותו היום התקבלה החלטה על ידי קצין החקירות לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור, שכן "קיים סעד אזרחי בנושא". התובע הגיש על כך ערר שהתקבל, והתיק נפתח מחדש. הנתבע נחקר תחת אזהרה במשטרה, ובמהלך החקירה אישר כי הוא מכר את הציוד למרות קיומו של צו העיקול. אולם, גם אז נסגר התיק בעילה של חוסר עניין לציבור.
מאחר והנתבע טען בחקירתו כי התובע מחק חומר ממחשב, הוזמן התובע לחקירה ונחקר בחשד לעבירה של מחיקה או שינוי חומרי מחשב. גם התיק כנגדו נסגר בעילה של חוסר עניין לציבור. התובע הגיש עתירה נגד סיווג הסגירה, כדי שעילת הסגירה כנגדו תשתנה ל"חוסר אשמה פלילית".
פרקליטות המדינה הודיעה כי ההחלטה בעניינו של התובע ניתנה בחוסר סמכות, שכן אין לתובע משטרתי סמכות להחליט על סגירת תיק בכל הקשור לעבירות לפי חוק המחשבים, ובפרקליטות מחוז דרום הורו על סגירת התיק כנגד התובע בעילה של חוסר אשמה פלילית, ועל כן העתירה לבית המשפט העליון נמחקה.
התובע טען בתביעה כי התנהלות המשטרה הינה ביזוי של צווים שיפוטיים, כי המשטרה התעמרה בו בעצם חקירתו ללא כל בסיס, וטרטרה אותו במשך זמן רב. כמו כן, הפנה לכך שהמשטרה הגישה, לטענתו, תצהירים כוזבים בהליכים אחרים שנוגעים לעניין כמו גם בתגובות למבקר המדינה, וביקש כי בית המשפט יפסוק לו פיצויים בגין הרכיבים הבאים: פיצוי על הפגיעה בסיכוי השבת הציוד, פיצוי על הפרת חובה חקוקה וביזוי בית המשפט, פיצוי על עוגמת נפש ופיצוי בגין מדיניות משפטית ראויה שכן המדינה הינה הגורם היעיל בפיזור הנזק.
המדינה טענה מצידה כי לא נפלו פגמים בעבודת המשטרה. לטענתה כאשר הוגשה התלונה היה זה כשלושה שבועות לאחר שהתובע כבר ידע שאין בחנות בבאר שבע דבר (מבלי שבדק את המצב בחנות בערד), וכי התובע לא הצליח להוכיח שבזמן הגשת התלונה היה רכוש שניתן היה למנוע את מכירתו. עוד טענה המדינה, כי כאשר התובע הגיש את התלונה הוא קיבל לידיו דף מידע שכלל אמצעים לברר את מצב התלונה ולכן היה ביכולתו לברר זאת בכל עת.
בסופו של דבר, השופט ברוזה קבע כי התנהלות המדינה, וההנמקות שקיבל התובע לאורך כל הדרך מהמשטרה, מצדיקות מתן פיצוי. "החלטת הסגירה הראשונה הייתה שגויה ונובעת מחוסר הבנה מהותי את המצב, שכן לתובע לא עמד סעד אזרחי (הרי העיקול נועד לעזור ולקיים את הסעד האזרחי)…. כל פעם שהתובע פונה באופן יזום אל מפקד המרחב ומפקד המחוז, אזי נזכר החוקר לנסות לאתר את אולג, מנגד בתגובות טוענים שנעשו "ניסיונות" שלא נעשו. במקום לתת תשובה מתאימה מנסים לסובב את התובע בכחש וגם התשובות למבקר המדינה שגויות, מפנים לפעולות חקירה שלא נעשו, עד שלבסוף כאשר מגיעה נציגת המבקר למשטרה מתברר כי לא כך היה הדבר", נימק השופט ברוזה את החלטתו, והוסיף: "התנהלות זו של המשטרה מקוממת, בייחוד שלמשטרה היו תשובות טובות ונכונות, שהתבררו במהלך הדיונים, אולם במקום לתת אותן, העדיפה המשטרה לתת תשובות שגויות. התנהלות זו מצדיקה פסיקת פיצוי".
השמיצו אותך? פגעו בשמך הטוב? לבחינתך זכאותך לפיצוי מהמשמיץ יש למלא השאלון
[gravityform id="17" title="false" description="false" ajax="true"]
