בבקשת המעצר, נטען כי השניים, ביצעו מספר רב של עבירות מרמה כלפי חברה נורבגית, חברה שהיא חברת בת של חברה אחרת שמושבה באיטליה. השניים, פנו למנהל בחברת הבת, תוך שהם מתחזים למנהלה של חברת האם ולעורך דין הפועל מטעמה, והורו לו להעביר סכומי כסף גדולים לחברות בהונג קונג. בהתאם להנחיותיהם החוזרות של העוררים בהודעות דואר אלקטרוני ובשיחות קוליות, הורה המתלונן להעביר סכומי כסף גדולים מחשבונה של חברת הבת לחשבונות בנק בהונג קונג, ובסך הכל הועבר לחשבונות אלו סכום של כ-13.5 מיליון דולר וכחצי מיליון אירו. כספים אלו לא אותרו ולא הושבו לבעליהם.
המדינה ביקשה להותיר את השניים במעצר עד תום ההליך מאחר וקיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם, וכי נשקפת מהם מסוכנות המצדיקה את מעצרם מאחורי סורג ובריח. עוד נטען כי קיים חשש ממשי ולפיו אם השניים לא ישהו במעצר הם עלולים לנסות להימלט מהדין. בהקשר זה צוין כי הם אינם תושבי ישראל, אלא אזרחי איטליה, ובעלי זיקות משפחתיות ועסקיות למדינה זו.
לאחר שבבית משפט המחוזי בירושלים, התקבלה בקשת המדינה והשופט הורה על הארכת מעצרם, עורכי דינם של השניים, אבי חימי, יורם שפטל ואלי כהן, טענו כי במדיניות הפסיקה הנהוגה במקרים דומים ובנסיבות העניין, ובכללן העדר אינדיקציה לכך שינסה להימלט מהדין, ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו ואת החשש כי ימלט מהדין במעצר בפיקוח אלקטרוני. בעניינו של עטיה נטען גם לזכותו עומדת "הגנה מן הצדק", הנסמכת על כך שהמדינה "הטעתה בהטעיית מכוון", כלשון באי כוחו, את הערכאות הקודמות שדנו בעניינו, בעיקר בכל הנוגע לשאלת מיקום "מרכז חייו" בשנים האחרונות.
בסיכומו של דבר השופט יוסף אלרון, קיבל את הערעור והורה על שחרורם באיזוק אלקטרוני, הטלת ערבויות כספיות גבוהות והתחייבויות בהתאם של המפקחים מטעמם, איסור יציאה מהארץ, הפקדת דרכונים והרחקה משימוש באמצעי תקשורת וגישה לאינטרנט. "אכן, אין לכחד כי מהעוררים נשקפת מסוכנות נוכח טיב המעשים המיוחסים להם, וכי קיים חשש לא מבוטל בעניינם להימלטות מהדין, הנובע מכך שהם מבוקשים בהליך הסגרה למדינה אחרת", כתב השופט אלרון בהחלטתו והוסיף: "עם זאת, אני סבור כי במעצר העוררים בפיקוח אלקטרוני ובתנאים מגבילים משמעותיים נוספים כאמור יש כדי לספק מענה הולם לעילות המעצר המתקיימות בנסיבות העניין".
עו"ד אבי חימי מסר בתגובה להחלטת השחרור: "אומנם החלטת השחרור נדירה אך מחויבת בנסיבות העניין"