לכאורה קשה לחוש אמפתיה כלפי מי שיורה בחניון של קניון, על רקע ויכוח קטנוני בגין מקום חניה, באדם אחר, המלווה באשתו ובשתי בנותיו הקטינות – והורג אותו. אלא שלכל מטבע יש שני צדדים. ויקטור קטן הגיע יחד עם אשתו ב – 24/07/19 לערוך קניות בקניון. בחניה, נתקלו באופיר חסדאי שהיה מלווה באשתו ובשתי בנותיו הקטינות.
התקלות זאת הביאה לאירוע מוזר ביותר, ונדיר אף במקומותינו, בהם אירועים מוזרים מתרחשים כדבר שבשגרה. חסדאי, כך על פי הנטען בכתב האישום התרעם על צורת החניה של קטן, התקרב אל אשתו של קטן, אשר עמדה מחוץ לרכב, צעק עליה מדוע הם חונים בשתי חניות, ועל רקע זה התפתח דין ודברים – ואשתו של קטן, מוניקה, הכתה את חסדאי באמצעות התיק שלה, וזה בתגובה צעק עליה והדף אותה בשתי ידיו. מוניקה, בעצמה קשישה חולת סרטן, נפלה ארצה על עכוזה וחסדאי התרחק מהמקום לכיוון מכוניתו, שם המתינו אשתו ושתי בנותיו.
קטן הוא אדם זקן, בן 75, חלש וחולני. בינו לבין אשתו יחסים סימביוטיים. הוא מטפל בה והיא בו בערוב ימיהם. קטן נבהל מאוד כאשר ראה את התקיפה של אשתו, שנפלה על האספלט, יצא ממכוניתו תוך שהוא נוטל עימו תיק שבו אקדח מסוג "ברטה" בו החזיק ברישיון.
קטן חצץ בין חסדאי לבין אשתו, צעק לעברו מדוע הוא מרביץ לאשתו, פתח את התיק הוציא את נרתיק האקדח, ממנו שלף את האקדח, התקרב לעבר חסדאי שעמד ליד מכוניתו ובלא אזהרה או מילה נוספת כלשהי, כיוון את האקדח לחסדאי וירה בו מטווח קצר ופגע בו בחלק העליון של ירכו. חסדאי זעק אל עבר היורה, "מה אתה יורה בי". גם אשתו של קטן, מוניקה, זעקה לעברו לחדול, אלא שקטן לא שעה לקריאות אלו, כיוון את האקדח לפלג גופו העליון של חסדאי וירה לעברו ירייה נוספת, שפגעה בחזהו, בריאותיו ובליבו, וגרמה למותו. כך כתוב בכתב האישום שהוגש כנגד ויקטור קטן.
לכאורה, מדובר ברצח. אלא שבפי קטן שתי טענות משפטיות שיכולות לחלץ אותו מהרשעה פלילית. האחת, הגנה עצמית מדומה, והשנייה אוטומטיזם שפוי. הגנה עצמית מדומה היא מצב שבו מדמה הנאשם, בטעות, שישנו סיכון לחייו או לשלמות גופו שלו עצמו או של זולתו. אוטומטיזם שפוי הינו מצב של ניתוק תודעתי, אשר גורם לנאשם לנקוט בפעולות פיזיות באופן אוטומטי ובלתי נשלט. כאילו שהגוף משתלט על המוח ופועל באופן פיזיולוגי המנותק מהתודעה ומהרצון החופשי.
ב – 28/12/19 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו עד תום ההליכים של קטן, וקבע שהוא מסוכן לציבור. כבר אז כתבתי שזוהי החלטה מוטעית, שכן מדובר באירוע נדיר, נקודתי, שאין כל סיכוי שיחזור על עצמו, בוודאי לא בתנאי מעצר בית מוחלטים, ובהתחשב במצב בריאותו וגילו המתקדם של קטן, במיוחד כשאין לחובתו שום הרשעות פליליות קודמות.
המעצר אינו אקט ענישתי
זה המקום להסביר שמעצר לפני משפט, הוא בסך הכל הליך מניעתי ולא עונשי. המעצר עד תום ההליכים נועד להבטיח את קיומו של ההליך המשפטי, ולמנוע המשך פגיעה בציבור על ידי העבריין, אם יש אכן מסוכנות שכזאת ממנו. אלא שהשופט המחוזי, דחה את המלצת שירות המבחן, אשר המליץ לשחרר את קטן, והורה על מעצרו עד תום ההליכים. בגין כך הוגש ערר לבית המשפט העליון שהתקבל והשופט פוגלמן הורה על שחרורו של קטן למעצר בית מוחלט בפיקוח אלקטרוני.
כאשר התקבלה ההחלטה (המוטעית) של בית המשפט המחוזי, כתבתי שזאת דוגמה מצוינת להבדל שיש בין "חזקת החפות" לבין "ראיות לכאורה". בעוד "שחזקת החפות" הינה סיסמה ריקה מתוכן, הרי "שראיות לכאורה" הן אלה שגורמות לפגיעה מיידית בזכויות, שכן ניתן לעצור אדם לפני משפט, או להגביל את זכויותיו בניגוד לחוקי היסוד.
המשלתי את הדוגמה הזאת לטענות מעריצי נתניהו, שזעקת "חזקת החפות" בגרונם, והדורשים לחכות עם המסקנות עד לתום ההליך. נאשמים רבים עומדים בפני פגיעה בזכויותיהם, אם במעצר של ממש, או במעצר בית, או בהגבלת חירות אחרת, או הגבלת עיסוק, או תנועה, או יציאה מן הארץ או כל תנאי מגביל אחר, הנדרש מהם לצורך הבטחת ההליך המשפטי. כך גם סברתי, שמן הראוי, עם הגשת כתב האישום כנגד נתניהו, להשתמש באפשרות
להטיל עליו תנאים מגבילים, הקבועים בחוק המעצרים, כלפי כל נאשם, וביניהם הגבלת עיסוק, במיוחד כאשר העבירה נעברת במקום העבודה.
החלטת השחרור של קטן מדגימה את המתח המתמיד שבין הרצון להגיע למסקנה סופית ולהטיל עונש, לבין התמשכות ההליך. לכן משתמשים המשפטנים במילה "לכאורה" שוב ושוב. עד לפסק הדין, הרשעה או זיכוי, לאחר משפט, כל הדיון הוא לכאורה. התוצאה היחידה שהיא למעשה ולא לכאורה, היא הגבלת הזכויות. היא מתרחשת בפועל ובהווה, ואין מי שישיב את נזקיה, גם לאחר שהנאשם יזוכה בסופו של יום.
לכן נכון קבע שופט העליון פוגלמן באלה המילים:"הישיבה במעצר אינה מקדמה על חשבון העונש, וחומרתן של העבירות המיוחסות לנאשם אינה כשלעצמה שיקול בשאלת המעצר. נפקותה של חומרת המעשים המיוחסים לנאשם בשלב המעצר מתמקדת איפה בשאלה אם במסוכנותו – הנלמדת מהמעשים המיוחסים לו – מעידה גם על מסוכנות עתידית, שאותה ניתן לאיין רק באמצעות מעצר מאחורי סורג ובריח"
הכותב עו״ד יעקב שקלאר הוא מומחה למשפט פלילי על כל רבדיו, בעל וותק של 25 שנות עבודה במקצוע, עומד בראש משרד המונה 6 עורכי דין, מרצה בבתי הספר למשפטים ובפקולטות באוניברסיטה ובהשתלמויות מקצועיות של לשכת עורכי הדין על עבודת הסניגור הפלילי, פרשן משפטי בערוצי הטלוויזיה והרדיו והתקשורת בנושאי משפט בוערים ומייצג בתיקים החשובים והמפורסמים בתחום הפלילי בכל הערכאות. עו״ד שקלאר נבחר לאחד משמונת עורכי הדין הפליליים המובילים בישראל ע״י מגזין ׳הכי טובים׳ של עיתון מעריב.
