לאחרונה פורסמה כתבתה המעניינית של אלה לוי וינריב (21/1/2020 מה זה ניכור הורי? בית המשפט העליון יידרש להכריע) שם צוין, כי גם בבקשת רשות הערעור, שהונחה לפתחו של בית המשפט העליון , הייתה אמפטיה למודל המופעל אך ורק בבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב: שופט מוקד שבסמכותו להכריע בניכור הורי וסרבנות קשר.
הפתרון לבלגן החוגג בערכאות הדיוניות בדיני משפחה הוא יותר אומץ לב שיפוטי וקבלת החלטות, הישענות על המלצות מומחים רק במקרים חריגים ובניית מסגרת סטנדרטית ומקובלת של זמנים וסעדים.
לפני כשנה, כאשר שמעתי כי בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, מחוז השיפוט בו ממוקם משרדי, הוקם מוסד של "שופט מוקד" בענייני ניכור הורי (מושג שבזמנו החל להיות מדובר ו-IN) אותו יאייש כב' השופט, ארז שני – בהתחלה שמחתי. לאחר מחשבה נוספת, ביצעתי תרגיל מחשבתי, ושיערתי לעצמי מה היו רגשותיי לעניין זה, אם במקום כב' השופט, ארז שני, היה מאויש התקן ע"י שופט/ת אחר/ת, ולא נזכיר שמות….
כמובן שניכור הורי וסרבנות קשר היא תופעה פסיכולוגית קשה ואכזרית. בתיקי משפחה ומשמורת רבים, אנו, עורכי הדין בתחום, עדים לה, ומדובר בתופעה קורעת לב. השאלה היא, האם נכון, שבמסגרת משאב ציבורי, במערכת שהיא אחת מזרועות שלטון החוק בכל מדינה מאז קמה האנושות, מערכת השפיטה, תהיה איפה ואיפה בין מחוזות השיפוט?
כמו כן, מוסד שופט המוקד לניכור הורי, חותר תחת הכלל הידוע, מאז הוקמו בתי המשפט לענייני משפחה רק בשנת 1995 של שופט אחד למשפחה אחת, וכן יוצר היררכיה בתוך בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב.
זאת אומרת, נוצרת אמירה כלפי חוץ לפיה כל שופטי המשפחה מומחים בדיני משפחה משמורת, מזונות וכו' – אך רק שופט/ת אחד/ת בעל מומחיות ייחודית. כמובן שמדובר בשגיאה בכל כך הרבה רמות, ונסביר מתחום אחר.
חוץ מחוסר הקוהרנטיות המוסדית, שבה במחוז תל אביב מקבלים שירותים אחרים מאשר במחוזות אחרים מעובדי ציבור שהתוצר שלהם הוא החלטות שיפוטיות, הרי שישנה הבעיה של, אולי, חוסר מומחיות גם בתחומים אחרים.
למשל – בתחום הרכושי. הרי בתחום האזרחי, הוקמו לפני שנים אחדות בתי משפט כלכליים (גם זה, בתחילה במחוז תל אביב, שהיא הבירה הכלכלית של ישראל מבחינת פעילות עסקית, להבדיל מתחום המשפחה, שם דווקא מחוז מרכז בעל כמות התיקים הגדולה ביותר באופן יחסי).
אז אולי השלב הבא הוא לתת לשופט/ת שהוא/היא גם משפטן/נית אך גם כלכלן/נית או רואה/ת חשבון לטפל במחלוקות הרכושיות של הצדדים?
ומכאן, מתחדד השיפוע של המדרון החלקלק, שכן נייחד שופטי מוקד לתחום הרגשי אם היא/הוא בעל/ת השכלה בתחום או לתחום האלימות במשפחה וכן הלאה ונראה, הקושי שבפיזור סוגיות מוקד בין שופטית, מעצים.
ממילא יש בו להקרין על המחלוקות (שתיבחרנה) בהליכים שיבואו לפני בית המשפט, במגמה להגיע לשופט המוקד הרלוונטי ולכרסם במעמדו של השופט הדן בסכסוך המשפחתי.
בשורה התחתונה, גם לפי הפרסום שאליו מתייחס מאמר זה, הקצף יצא על היעדר היכולת של בית המשפט להגיב מהר למתרחש.
בעוד שבמחלוקת רכושית ניתן לחכות עוד חודש או חצי שנה לכאן או לשם, בחייו של ילד עוד חודש או חצי שנה – הם עולם ומלואו ולא ניתן לחכות.
זו הסיבה שבמחוז תל אביב הקימו את מוסד שופט המוקד לניכור הורי, מוסד שביתר הארץ מתקנאים בו כולם.
במקום לקנא, דבר שאינו בריא ולא מקדם, כדאי לחשוב מה יקדם את כל המערכת ככללותה, בייחוד במדינה קטנה כמו ישראל.
מה שיקדם אותנו הם שופטים ושופטות שאינם פוחדים לקבל החלטות ולנהל הליכים משפטיים. חבריי וחברותיי עורכי הדין נתקלים תדיר בכך ששופט מבקש תשובה לבקשה של צד להליך משפטי בתוך 15 ימים, ולאחר מכן נותן זכות תגובה לצד שביקש בעוד אי אילו ימים, ולבסוף מבקש חוות דעת מומחה, מיותרת לחלוטין, מגיעים לבית המשפט לדיון, ההורים מצפים להכרעה ומקבלים המלצה ל"הפריט" את הסכסוך וללכת לגישור או תיאום הורי. בכך טמונה הבעיה.
הבעיה טמונה בכך שבתי המשפט מתחילים תיקי משמורת עם בקשה לתסקירים של עובדים סוציאליים.
ברוב מוחלט של המקרים – שאלו את הפסיכולוגים את העו"סים וגם את חבריי וחברותיי עורכי ועורכות הדין לענייני משפחה – אין כל צורך בתסקיר. רוב ההמלצות תמיד אותו דבר, העובדות הסוציאליות עובדות עבודה סזיפית וקשה אחר איסוף הנתונים ומנפיקות תסקיר בתוך כשלושה חודשים עד חצי שנה, ואז ההליך רק מתחיל. הדרך הנכונה, במקום להציף את מערכת הרווחה בתסקירי סרק, היא לצאת, כראוי, מנקודת הנחה ששני ההורים הם הורים טובים וראויים מספיק (כפי שמקובל בפסיכולוגיה ועבודה סוציאליות ומעוגן בפסיקות רבות בכל העולם: good enough parent – הורים לא צריכים להיות מושלמים, אלא יוצאים מנקודת הנחה שהם טובים מספיק), מבלי קשר למגדר שלהם, היותם סטרייטים או להט"ב וכו'. ברגע שנקודת המבט תשתנה, ויתבקשו תסקירים רק למקרים חריגים לאחר שיוצאים מנקודת מוצא של אחריות הורית משותפת – גם הלחץ אצל רשויות הרווחה יפחת והם יוכלו לספק חוות דעת מהר יותר ולתת מענה ראוי וזריז לבירור מקרים אמתיים של ניכור הורי.
הכותב, עו"ד ארתור שני, שותף מייסד בא.זיסמן שני- חברת עו"ד העובדת בתחום דיני המשפחה, ההורות והירושה ותלמיד מחקר באוניברסיטת בר אילן.
