בתביעה נטען כי עדר הכבשים של התובע, נותר בחלקה של השכן ובמקום להחזיר אותם הוא גידל ואף מכר אותם לשטחים.
על פי התביעה, לתובע היה עדר כבשים ועיזים סמוך לחוותו של הנתבע, כאשר מעת לעת היה העדר של התובע יוצא מגדרי החלקה של התובע, שהיתה מגודרת חלקית וכאשר מידי פעם הוחזר העדר לחווה, אך נראה כי בשל שמירה על ידי בחורים צעירים ואי ביצוע ספירה כנדרש, לא הוחזר כל הצאן לחוותו של התובע. הדבר התגלה באקראי, כאשר הנתבע לפני כ10 חודשים סיפר לתובע כי הגיעו 26 עיזים מעדרו של התובע לשליטתו של הנתבע, כאשר הוא לאחר בירור גילה כי התובע הינו בעליהם, אבל הוא לא פנה אליו מאחר שלטענתו התובע רימה אותו בעבר.
עוד עלה מהתביעה כי לא שהנתבע לא החזיר את הצאן ולא הודיע על כך, הוא החזיק את 26 העיזים במשך 9 חודשים אצלו ונולדו להן רק 6 וולדות, כאשר לבסוף מכר לדבריו את כל העיזים לשטחים בתמורה ל-16,000 שקלים וגדי אחד הוחלף על ידו בכלב. משהתגלה הדבר לתובע הוא פנה אליו בדרישה לתשלום שוויים של העיזים והוולדות, המגיע לפחות ל־32,000 שקלים, על פי מניינם, אך זה סירב לכך וטען שהוא נאלץ להאכיל את העיזים והוא מבקש להפחית את שוויו של ערך המזון שאכלו.
בפגישת שנערכה בין השניים, הציע הנתבע לשלם עבור העיזים סך של 10,000 שקלים שכן לשיטתו התמורה שקיבל עבור מכירת העיזים, כללה מע״מ וכן יש להוריד את ערך עלות המזון, שנוצל על ידי העיזים לתקופה של 6 חודשים מתוך התקופה שהיו אצל הנתבע, שכן 3 חודשים הנתבע לוקח על עצמו. משהנתבע נשאל מדוע מכר את העיזים במחיר כה נמוך טען כי מנין העיזים לא היה 26 אלא 22 וכי נולדו רק 2 גדיים ולא 6 גדיים, כמו גם מצבם הגופני של העיזים בשל חוסר מזון היה ירוד.
כעת בית המשפט יצטרך להכריע האם בעל החווה יאלץ להשיב לבעל העדר את הכספים עבור העיזים את עשרות אלפי השקלים, מאחר וערכה של כל עז הינו לפחות 1,000 שקלים בתוספת מע״מ, כאשר לנוכח היקף הילודה היו אמורים להיוולד במשך הזמן שמאז אי השבתם של העיזים לתובע, מהמועד הנטען על ידי הנתבע ועד היום ולהיוותר בחיים 70 גדיים לפחות שערכם בממוצע אינו פחות מ־700 שקלים בתוספת מע״מ.
