בחודשים האחרונים הרשת געשה ורעשה סביב החרם שהוטל ע"י בית הדין על סרבן הגט ירון אטיאס ורעייתו דאז מזל.
העניין הגיע אף לכנסת וחולל מהומה ציבורית. אמש התבשרנו כי הגט סוף סוף ניתן.
בעין הסערה, היו שתמכו בעקשנותו של ירון אשר לטענתו סירב לתת גט מאחר והורחק מילדיו וביקש רק לממש את זכותו כהורה והיו שתמכו ואמרו שאין כל קשר בין הדברים ואסור לשלול מאישה את חירותה.
בתוך כל השיח הציבורי בו צידדו בה ובו, שכחו לשאול שאלה פשוטה אך מאוד חשובה מה היא טובתם של ילדי הצדדים?
לדידי, שני ההורים שכחו את טובת ילדיהם מאחר ואני סבורה כי ילד הנמצא בתוך המאומה כאשר הוריו בסכסוך בכלל ובסכסוך כי עמוק, קשה ומתוקשר בפרט – נפגע.אפשר להסכים עם ירון כי טובת ילדיהם וזכותם להיות בקשר עם שני ההורים וכל ניסיון (לא מוצדק עניינית) להרחיק ילד ממי מהוריו פוגע בילד.אפשר להסכים עם מזל כי שלילת חירותה ופגיעה בה פוגעת במצבה הרגשי העלול להשליך באופן ישיר על הקטינים ואין לקשור בין הדברים.
ד"ר דניאל גוטליב במאמרו הניכור ההורי מסביר שפירוק התא המשפחתי הגרעיני הינו אירוע טראומתי לכל ילד, ללא קשר לגילו.
גם ילדים גדולים – מתבגרים ואף מבוגרים – חווים את פרידת ההורים כאירוע טראומתי המהווה עבורם, ובמיוחד לילדים הצעירים, את האירוע המרכזי והמשמעותי ביותר בחייהם. תגובת ילדים לגירושין אינה אחידה ומושפעת מגורמים כגון גיל הילד, מערכת היחסים בין ההורים בתקופה שלפני הגירושין, סיבת הגירושין, והתהליך עצמו.
עם זאת, המחקר והניסיון הקליני מלמדים כי המשתנה המשמעותי ביותר בהתמודדות ילדים עם גירושין הוא מערכת היחסים בין ההורים לאחר הגירושין.
ככל שההורים מצליחים לקיים ביניהם מערכת יחסים סבירה, ולתמוך האחד בהורות השני, כך גם מצב הילדים טוב יותר.
כאשר אין עוינות ואין מאבק מתמשך בין ההורים, יכולים הילדים להמשיך ולפתח מערכת יחסים.
אין ספק, כי הסכסוך בין הצדדים אטיאס העלה למודעות הציבורית את בעיית ניכור ההורי, בעיה שכבר בשנת 2014 עת הקמתי וייסדתי את הוועדה שעסקה במניעת תלונות שווא וניכור הורי זיהיתי אותה כבעיה אקוטית אשר יחד עם תלונות שווא מהוות כלי ניגוח בו נעשה שימוש על ידי הורים שאינם רואים את טובת ילדיהם אלא את הניצחון הרגעי במאבקי גירושין.
בכנס לשכת עורכי הדין באילת בו לקחתי חלק שוחחתי ארוכות עם כב' השופט דניאל טפרברג מבית משפט המחוזי בירושלים והוא הסכים איתי שניכור הורי הינו הטמעה של שנאה כלפי האחר אשר בקלות יכולה להיות מופנית כלפי ההורה המנכר.
בחכמתו הוא הוסיף ואמר כי הורה שמלמד ילד לשנוא את ההורה השני עלול למצא את עצמו באותה הסיטואציה בה ילדו שלו שונא אותו ומסרב להיות איתו בקשר.
יתרה מכך, הורה המנכר את ילדו כך כלפי ההורה השני מעמיד את הילד בסיטואציה בלתי אפשרית הגרועה מיתמות(ל"ע).
ד"ר גוטליב במאמרו כותב כי "ייתכן ואובדן ההורה כחלק מתסמונת הניכור ההורי קשה יותר ממות. כאשר הורה מת, אפשר להתאבל עליו,ניתן לזכור לא רק את הדברים הרעים כי אם גם את הדברים הטובים. על אף שההורה אינו נמצא פיזית בחיי הילד, דמותו וזכרו נשארים חרותים בצורה חיובית בזיכרון ובתודעת הילד. כאשר הורה אחד נפטר, הילד נעזר בהורה השני המאפשר לו לדבר על האובדן, אפשרות זאת עוזרת לילד לעבד את האובדן, ולהמשיך את חייו. כל זה אינו קורה במקרה של תסמונת ניכור הורי, במהלכה הילד מאבד הורה ללא יכולת להתאבל עליו וללא אפשרות לעצב לעצמו זיכרון שקול ומציאותי של ההורה. הילד גם נאלץ לוותר על כל זיכרון טוב שיש לו, ואף להביע שביעות רצון מכך שההורה כבר אינו חלק מחייו".
רבות דובר וידובר על תסמונת הניכור ההורי על כלל השלכותיה והנזקים שהיא מחוללת.
הוקמו וועדות הוצעו לא מעט פתרונות אבל עודנו חוזים בילדים רבים הסובלים מתסמונת הניכור ההורי. פעמים רבות לא ניתן מענה אמתי לבעיה ע"י בתי המשפט ובתי הדין והורים מוצאים עצמם הורים שכולים לילדים חיים.
לאור חומרת הדברים, הייתי מצפה מביתי הדין ובתי המשפט לנהוג גם במקרים של ניכור הורי ביד קשה. כי לא רק עגינות היא שלילת חירות.
- הכותבת הינה עו"ד ומגשרת בתחום דיני המשפחה והירושה.
- אין באמור יעוץ משפטי או תחליף לו .
ניתן ליצור קשר ישירות עם עורכת הדין פנינה יחזקאל כחלון באמצעות לחיצה על כפתור הוואטסאפ
שלח הודעה לעורכת הדין יחזקאל
