רבים מאיתנו משפחות לניצולי שואה. רבים מאיתנו דור שני/שלישי. ויש כאלו שמתביישים בכך. אבל אני לא. היום אנו מציינים את יום השואה. ואני גאה- אפילו גאה מאוד להיות הנכדה שלך למרות שאתה לא כאן כדי לראות אותי. כבר הרבה שנים. 20 שנה בדיוק. מטורף. סבא. שנים שניסיתי להדחיק את הכאב ודווקא השנה, אולי בעקבות המצב והעובדה שיש לנו זמן רב לחשוב כשכולנו בבית הכאב עוצמתי והדמעות לא מפסיקות לזלוג.
סבא שלי לא הרבה לדבר על השואה. גם כשניסינו לדובב אותו הוא לא הרבה בפרטים. הוא נתן את התחושה שהוא סבל מספיק והוא סלד מהנושא. בדיוק כמו שהוא סלד מהדת. סבא היה ממשפחה חרדית לא פחות. כשמשפחתו נרצחה באושוויץ והוא נותר לבדו (למעט דוד אחד בארה"ב) החל להילחם ביערות עם הפרטיזנים ובכך הציל את עצמו. הוא עלה לארץ והחליט להתנתק לחלוטין מהדת. השואה גרמה לכך. אין בכלל ספק.
אימי קרויה על שם סבתא שרה (אמא של סבא שלי שנרצחה במחנות). בין אמא לבין סבא שלי היה קשר אחר. אמא, הבת הקטנה 10 שנים אחרי שני בנים, שכל הזמן ניסו לגונן עליה יצאה לעולם הגדול בגיל מאוד צעיר. עזבה את ירושלים ועברה לגבעתיים עם גיוסה לממר"ם. ומאז לא חזרה. סבא תמיד כעס עליה שהיא עובדת קשה מדי, כי "היא אמא ואמהות לא צריכות לעבוד כל כך קשה. הן צריכות גם להיות בבית". כשהייתי קטנה לא הבנתי למה הוא כועס עליה, חשבתי שהוא צריך להיות גאה בה כמו שאני הייתי גאה בה. אבל זו היתה דרכו שלו לגונן עליה.
כמו שהקשר בין סבי לאימי היה מיוחד, כך גם הקשר ביני לבין סבי. סבא אהרון ארד (אורדנטליך) ז"ל. היית "מענטש", צנוע, חכם, עם ידי זהב, חתיך (אפילו בגיל 80 פלוס) וידעת הרבה על החיים. עברת חיים לא פשוטים והיית איש של עשיה ועבודה קשה וכך גם חינכת אותנו. אני זוכרת איך כל שנה הייתי רק מחכה לחופשת הקיץ לבוא ולהיות אצלך ואצל סבתא (הישר מת"א לירושלים קרית יובל). ואני זוכרת איך כשאמא ואבא טסו לחו"ל כל כך נהניתי יחד עם אחי לשהות אצלכם. מבחינתי זה היה פרס. ואיך הכרחת אותי לאכול קניידלך ו"קומפוט" (ג'לי פירות) כדי שאגדל, ואיך היית עומד איתי 4 שעות ומחכה איתי בסבלנות בפתח הבית ליד כל רכב שעובר בכביש לראות אולי אמא ואבא כבר חזרו מחו"ל. ואיך חיפשת איתי צבים גדולים בגינה של הבית. אני זוכרת איך לימדת אותי לספור באנגלית מ-1 עד 10 בגיל 3. ואיך ניסית ללמד אותי לספור ביידיש. אני זוכרת איך תמיד דאגת לי גם מרחוק, ואיך נסעת לפעמים מעל 3 שעות באוטובוס כדי לבוא אלינו לת"א- העיר הגדולה. וכמה שהיית גאה באחי ולא החמצת אף קונצרט שלו למרות המרחק. וכמה אהבת את השמיעה המוזיקלית שלו- בדיוק כמו שהיית גאה היום בנינים שלך (לצערי לא זכית להכיר) דניאל ועילאי- שיש להם ידי זהב ושמיעה מוזיקלית אבסולוטית- בטוח שהיית גאה. ואיך תמיד אמרת- אני עשיתי את שלי אם אזכה להיות נוכח בבר מצווה של רז (אחי)…" וזכית. ואפילו שנה לאחר מכן, זכית להיות הסנדק של נכדך הקטן ביותר- אחי הקטן דין. שתמיד קראת לו "עידן" כי לא הצלחת להבין את השם "דין". ונהנית ממנו רק למשך שנתיים.
אני זוכרת איך ביום הולדת שלי בגיל 4 כשחגגתי בבית עם כל ילדי הגן קפצת בין כל החישוקים, היית שטותניק, ואני התביישתי אבל היית כל כך חמוד.
ואני זוכרת איך קראת לי תמיד יחד עם סבתא "בובולינה"- תמיד נתת לי את התחושה שאני הנסיכה שלכם. אולי כי לא גרתי ליידכם ורציתם "לפצות" על המרחק. ואולי כי באמת האמנתם בזה ואולי כי אני "הבת" של הבת- אז אומרים שזה משהו אחר, כשהיתה לכם בת 1 ועוד הקטנה מתוך 3. ואני זוכרת איך בכל פעם כשבאנו לישון אצלכם בחופשה, לא הפסקתם לבזבז עלינו את כל הקצבה שלכם. ולא היה הרבה כסף. אבל זה לא עניין אתכם. ואיך אמא תמיד כעסה עליכם שאתם מוציאים כסף שאין לכם עלינו. ואיך תמיד הקפדת לצאת מהבית "טיפ טופ" כשרק הלכת "העירה" לעשות קניות בשוק. ואיך תמיד היית בפעולה ולא נחת לרגע! ואמרת: "ננוח בקבר". ואיך התייחסת לאבא שלי כאילו היה הבן שלך. הצניעות שלך, החוכמת חיים, העבודה הקשה והסיפורים תמיד היו שם. למדנו ממך הרבה, בעיקר מה זה לעבוד קשה ולא לוותר ולהיות בן אדם טוב ואדיב. ואפשר לומר שגם ירשתי ממך לא מעט תכונות- מחלת הסדר והניקיון והעקשנות להשיג כל דבר, החוש העסקי, הרצון להיות בן אדם טוב כלפי הזולת, אה וגם… מסתבר שאני דומה לך=) כי אמא דומה לך ואני דומה לה ולפי כלל המעבר…גם אני.
כשהייתי בת 12 הלכת לעולמך. היתה זו הפעם ה-1 שאדם קרוב אליי הלך לעולמו ואין ספק שזה היה טראומתי עבורי. זוכרת איך לא הסכמתי לעזוב את הקבר שלך, נשכבתי על הרצפה בבית הקברות דקות ארוכות וצעקתי "סבא אל תלך" ולא הסכמתי לקבל את העובדה שהלכת.
בכל אירוע בחיי אתה תמיד מלווה אותי במחשבות. בסוף י"ב בטקס מצטיינים כשעליתי על הבמה חשבתי עליך וקיוויתי שאתה רואה אותי. למרות שאתה לא מהאנשים שמאמינים שלימודים זה הדבר החשוב ביותר..
כשסיימתי את התואר וקיבלתי רישיון עו"ד חשבתי עליך בטקס ההסמכה. בכל זאת כל סבא פולני היה שמח לומר על הנכדה שלו שהיא עו"ד ועל הנכד שלו שהוא רו"ח. אבל האמת, שאתה היית שונה. נטול "פוזה" וכל שעניין אותך זה רק שנהיה אנשים טובים לזולת ושנדע להסתדר.
כשהתחתנתי אמרתי לאמא שאם היית בחיים בטוח שהיית אומר על הראל שהוא "מענטש" (גבר-גבר) והיית אוהב אותו. כשנולדו ילדיי כל הזמן חשבתי לעצמי שבטוח אתה גאה בהם שהם חמים, אוהבים, חכמים ועם חוש מוזיקלי מפותח כמו שהיה לך. וגם עילאיוש השובב, יש לו את הממזרות בעיניים שהיתה לך. אחד כזה שיודע להסתדר בכל מצב. לא פראייר. כזה היית. בן אדם "פשוט" אבל מובחר ומיוחד.
כשפתחתי את המשרד שלי ה"בייבי" שלי חשבתי עליך האם אתה צופה בי מלמעלה וגאה בי.
כשהנינים שלך עושים מעשים טובים כלפי אחרים, אני נזכרת בך ושואלת את עצמי האם אתה רואה אותם והאם אתה גאה בהם. האם הצלחתי בחינוך שלהם. והאם אתה גאה בי כ"אמא".
סבא. אומנם לא דיברת הרבה על השואה. אבל אני כל שנה חושבת על המשפחה שלך המורחבת, משפחה שלא הכרתי מעולם.
ואני עוד חושבת על איך שתמיד אמרת לי "משפחה זה הדבר הכי חשוב". אולי משם, הגיע הרצון שלי לעסוק בתחום דיני המשפחה ולעזור למשפחות לנסות בטוב, בגישורים – אני רואה בכך שליחות ואין ספק שהשפעת עליי רבות.
סבא. אני מקווה שאתה רואה הכל מלמעלה וגאה בנו. זוכרת ותמיד אזכור אותך ואת כל משפחתך המורחבת. תודה על החום והאהבה זכיתי למשך 12 שנים. זה היה קצר אבל היה טוב ואפילו מדהים. אוהבת אותך סבא. אתה חסר לי. יום יום. ואתה בליבי תמיד.?
