כשלמדתי דיני ירושה, בשנת 1978, נחקק בזכרוני משפט שאמר המרצה "The dead rule from his grave" – המת שולט (ביורשים) מקברו.
סוגיה זו, של יכולת המצווה לשלוט בהתנהלות רכושו לאחר פטירתו, עלתה לדיון פעמים רבות בפסיקה.
יש לזכור כי העיקרון השולט בדיני ירושה הנו – "מצווה לקיים דברי המת".
לפיכך, בית המשפט נוטה לקיים דברי המצווה, ככתבם וכלשונם, ויסטה מהם רק במקרים חריגים.
מקרה חריג כזה נידון לאחרונה (30.7.20), במסגרתו ביטל בית המשפט לענייני משפחה בצפת (ת"ע 10740-05-20 ע' ואח' נ' האפוטרופוס הכללי) הוראה בצוואה שקבעה כי : " "הדירה שבבעלותי… תועבר לילדי. לא תימכר כלל וכלל ולא תושכר לאף גורם, תשמש לקיום אזכרות..".
התובעים – היורשים – עתרו לביטול ההגבלה על מכירת הדירה ו/או השכרתה.
לטענתם, במועד עריכת הצוואה, המנוחה לא הבינה את המשמעות המשפטית הנובעת מנוסח הצוואה, באשר חלק מהזכויות בדירה שייכות לילדיה מכוח ירושת אביהם המנוח, ולא מכח צוואתה.
כן טענו כי הוראת הצוואה מונעת מהם לנהוג ברכושם מנהג בעלים.
ב"כ היועמ"ש לא התנגד לבקשה.
בית המשפט קבע כי דין ההוראה הנ"ל להתבטל, וזאת מהנימוקים הבאים:-
א. הותרת הסעיף המגביל בצוואה פוגעת בזכותם של היורשים לנהוג מנהג בעלים בדירה ופוגעת בזכות הקניין שלהם – לפירוק השיתוף ו/או למכירת חלקם בדירה – שכבר הייתה להם מכח ירושת האב.
ב. כידוע, " כידוע, אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו". מאחר והוראת המנוחה מתעלמת מהזכויות שכבר היו ליורשים בדירה, והיא ציוותה ביחס לנכס שאינו מצוי בבעלותה (המלאה), דינה כדין הוראה שביצועה אינו אפשרי, ואשר מתבטלת מכח סעיף 34 לחוק הירושה, הקובע: " הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה."
ג. כאמור, בהוראתה הנ"ל המנוחה הורישה את זכויותיה בדירה לילדיה אך ציינה מפורשות כי זו לא תימכר כלל וכלל.
משמעות הוראה זו הינה כי הזוכים הם יוצאי חלציה של המנוחה לכל הדורות: לא רק יורש שני לאחר יורש ראשון, אלא גם יורש שלישי ורביעי – דבר הנוגד את הוראות סעיף 42(ד) לחוק הירושה (שהוא קוגנטי, כלומר: לא ניתן להתנות עליו ו/או לבטל אותו) – המאפשר הורשה על דרך 'יורש אחר יורש', אך מגביל אפשרות זו לשני יורשים בלבד (" אלא אם כן היורשים הנוספים הם בין החיים בעת עשיית הצוואה").
ביהמ"ש ציטט פסיקה ענפה שקבעה כי אדם אינו יכול לצוות מי יהיו יורשי יורשיו עד סוף כל הדורות.
ד. צוואה המתיימרת לקבוע את הירושה "עד סוף כל הדורות" – נוגדת את תקנת הציבור , ולכן היא בטלה.
לאור מכלול הנימוקים הנ"ל נפסק: " מאחר שהוראת סעיף 4 לצוואת המנוחה, מהווה מעין "שליטת המת על החי" תוך פגיעה בזכותם הקניינית של היורשים, וביצועה בלתי אפשרי – אני מורה כי הסיפא לסעיף 4 לצוואה הכולל את המילים "לא תימכר כלל וכלל ולא תושכר לאף גורם, תשמש לקיום אזכרות" – יבוטל.
המסקנות:
א. יש גבול ליכולת המצווה לצוות באשר להתנהלות רכושו אחר פטירתו.
ב. הגבולות משתנים ממקרה למקרה, וקבועים בסעיפי חוק ופסיקה.
ג. הנייר סובל הכל: אדם שמכין צוואה מבלי לדעת את הנפקות המשפטית שלה כראוי, מסתכן בכך שלא יינתן תוקף משפטי לרצונותיו.
ד. פעם אחר פעם מוכח כי מי שרוצה לצוות את רכושו חייב להתייעץ עם בעל מקצוע המתמחה בתחום, ע"מ לווודא שרצונותיו בצוואתו – אכן יוגשמו.
