חולה בסכיזופרניה פרנואידית, סרב לבצע ניתוח קטיעת גפה, לאחר שהוגשה בקשה לחייב אותו בניתוח, בית המשפט החליט כי למרות הסיכון לחייו יש לכבד את סירובו של חולה הסכיזופרניה לקטיעת רגלו.
במרכז המקרה עומד חולה בן 69, המתגורר בהוסטל לחולי נפש ומאובחן בסכיזופרניה כרונית. החולה סובל מזיהום חמור ברגלו השמאלית, והמרכז הישראלי לאפוטרופסות הממונה עליו ביקש לבצע ניתוח קטיעת רגל על מנת להציל את חייו. אולם, החולה, המסרב בעקביות לקבל טיפול רפואי משמעותי כלשהו, מתנגד נחרצות לניתוח.
המרכז הישראלי לאפוטרופסות, טען כי הניתוח הכרחי להצלת חייו של החולה. לטענתם, מצבו הבריאותי של החולה מחמיר והוא בסכנת חיים ממשית אם לא יבוצע הניתוח. המרכז ביקש מבית המשפט להוציא הוראה מחייבת לביצוע הניתוח למרות התנגדותו של החולה, בטענה כי מצבו הנפשי מונע ממנו להבין את הצורך והדחיפות הרפואית.
זכות החולה לאוטונומיה
מנגד, האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון ובית החולים רמב"ם, טענו כי יש לכבד את רצונו של החולה ולא לבצע את הניתוח בניגוד לרצונו. הם הדגישו את זכותו של החולה לאוטונומיה ולכבוד אישי, וטענו כי יש להימנע מהפעלת כוח פיזי לצורך ביצוע הניתוח. הרופאים בבית החולים הביעו התנגדות נחרצת לניתוח בכפייה, והסבירו כי הדבר עלול לגרום לטראומה קשה לחולה.
השופטת לירון זרבל-קדשאי שקיבלה את עמדת בית החולים, פסקה כי אין לבצע את הניתוח בניגוד לרצונו של החולה. ובפסק הדין צוין כי "אין הליך לקטיעת רגל כהליך שנועד לטיפול תרופתי ואף כהליך לכריתת איבר פנימי, במובן זה שהגריעה משלמות גופו של האדם בולטת בחיצוניותו, לעיניו שלו ולעיני זולתו.
טיפול המתרחש בתוככי הגוף, גם אם השפעתו ניכרת, אינו זוכה בהכרח לביטוי חיצוני כה מובהק ובולט. תפיסתו של האדם כמי שאינו שלם, כמי ששלמותו נגרעה תרתי משמע, היא מידית ומוטחת באדם עם הרגע בו יפקח את עיניו לאחר הניתוח", כתבה השופטת והוסיפה: "שוכנעתי מחוות דעת הפסיכיאטר, שבנוסף להנחה המבוססת כי תוצאות הניתוח תהיינה קשות וכי לא תהיה מהן תקומה נוכח העדר שיתוף הפעולה מצד האדם, תיגרם לאדם פגיעה רגשית ונפשית משמעותית לכשילמד כי קטעו את רגלו בניגוד לרצונו".
