בית המשפט העליון דן בעתירה לביטול החלטת שר התקשורת שלמה קרעי והשר לשיתוף פעולה אזורי דוד אמסלם להעביר מתפקידו את יו"ר הדירקטוריון של חברת דואר ישראל בע"מ, מישאל וקנין. בפסק הדין נקבע, פה אחד, כי דין העתירה להתקבל וכי החלטת השרים בטלה.
בפסק הדין קבע השופט מינץ, שכתב את חוות הדעת העיקרית, כי החלטת שר התקשורת והשר לשיתוף פעולה אזורי להעברתו מכהונה של יו"ר דירקטוריון דואר ישראל, בטלה.
השופט מינץ עמד על הוראות הדין המגדירות את רשימת המצבים שבהם דירקטור בחברה ממשלתית יחדל לכהן לפני תום התקופה שלה נתמנה, כאשר הודגש כי רשימת העילות הקונקרטיות מתכתבת עם החשש מפגיעה בשיקול דעתם העצמאי של דירקטורים. הודגש כי השרים לא הוסמכו לפטר דירקטור בכל עת לפי שיקול דעתם, אלא רק בהתקיים אחת מהנסיבות שנקבעו בדין. עוד הובהר כי לצורך הפעלת הסמכות להעברת דירקטור מתפקידו בשל כך שהדירקטור אינו ממלא את תפקידו כראוי – העילה שעליה נסמכו השרים – נדרשת הנחת תשתית מוצקה, מבוססת וברורה בדבר סטייה מההתנהלות המצופה מדירקטור.
החלטה חריגה ובלתי סבירה
לגבי נסיבות מקרה זה פורטה התמונה החריגה והברורה באופן שאינו משתמע לשני פנים, בעניין הפגמים המשמעותיים שנפלו בהליך העברתו מכהונה של יו"ר הדירקטוריון, ונקבע שלא ניתן לראות בו כהליך שעומד בדרישות הדין. זאת בין היתר נוכח העובדה ששר התקשורת הודיע לעותר כבר בחודש מרץ 2023 על כוונתו להעבירו מתפקידו; שהתשתית העובדתית שהוצגה ברקע להודעה זו הייתה חלשה ביותר; וכי הליכי ההיוועצות והשימוע שנעשו לאחר מכן, קוימו למראית עין בלבד. מצבור הפגמים האמור הוביל למסקנה בדבר בטלות ההחלטה.
השופט עמית קבע כי הדחת העותר היתה חריגה ביותר ובלתי סבירה באופן קיצוני בשל מספר טעמים, ביניהם: אי-קיום חובת היוועצות של שר התקשורת עם רשות החברות הממשלתיות במועד (עילה העומדת בפני עצמה); העיתוי הרגיש של קבלת ההחלטה, בשעה שחברת הדואר ניצבת בישורת האחרונה לפני הפרטתה; התנגדותו של שר האוצר להעברת העותר מתפקידו בעיתוי הנוכחי; והתעלמותם של שר התקשורת והשר לשיתוף פעולה אזורי מעמדתה של רשות החברות הממשלתיות, שהתנגדה לאורך כל הדרך למהלך ההדחה.
יו"ר הדירקטוריון הוא לא פקיד
בנוסף לכך, השופט עמית הדגיש את חריגותה של הסנקציה שנבחרה – העברת יו"ר דירקטוריון מתפקידו – שלא ננקטה מעולם לאורך עשרות שנות קיומן של החברות הממשלתיות; וכן את העובדה שסנקציה מרחיקת לכת זו ננקטה במקרה הנוכחי כצעד ראשון, מבלי שמוצו קודם לכן אמצעים מתונים יותר. השופט עמית הבהיר כי בהתאם לדין, משרת יו"ר דירקטוריון של חברה ממשלתית אינה משרת אמון, ויו"ר הדירקטוריון אינו בגדר "פקיד" עושה דברו של השר הממונה. על רקע זה, הודגשה החשיבות הרבה בביצור עצמאותם של נושאי המשרה בחברות הממשלתיות.
השופט כבוב הצטרף לחוות דעתם של השופט מינץ ושל השופט עמית; ולצד זאת, הוסיף מספר הערות בנוגע לטיבן של החברות הממשלתיות, בשים לב לתפקידן המרכזי בכלכלה הישראלית. בתוך כך, עמד השופט כבוב על בעיית הנציג הייחודית המתעוררת בחברות הללו, שנובעת, בין היתר, מהדואליות הנורמטיבית החלה עליהן; ועל כך, שהלכה למעשה, מבקש חוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975 להתמודד עם אותן בעיות יסוד משותפות הכרוכות בפעילות באמצעות נציגים – הן במסגרת דיני התאגידים, הן במסגרת המשפט המינהלי.
לשם התמודדות עם בעיות אלו, כך הוטעם, הוטל על רשות החברות הממשלתיות תפקיד מרכזי בפיקוח ובקרת פעילותן של חברות אלו, וניתנו בידה סמכויות מתאימות לשם כך. ואולם, בנסיבות ענייננו, האופן שבו נערכה ההיוועצות מול הרשות, כמו גם המשקל שניתן לעמדתה על-ידי השרים – אינם הולמים את מעמדה וחשיבותה של הרשות; וכך גם דרך קבלת ההחלטה בעניינו של העותר, אינה עולה בקנה אחד עם העקרונות החלים, ממילא, תחת כל אחת ממערכות הדין הרלבנטיות.
___________________________________
