בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת דחה את הבקשה של המנהלים המיוחדים של קופת הנשייה לבטל את העברת נחלה במושב ציפורי לבתה וחתנה של אישה שהוכרזה פושטת רגל. השופט יוסף בן-חמו קבע כי העברת הנחלה היתה בתום לב מוחלט ולא היתה מיועדת להבריח נכסים מקופת הנשייה. המנהלים המיוחדים הגישו ערעור לבית המשפט העליון.
העניין נובע מעסקת מתנה שנחתמה בשלהי 2004, בה העניקה אישה את הנחלה שלה במושב ציפורי לבתה וחתנה. הנחלה היתה בשווי של כ-615 אלף שקל. העברת הזכויות בנחלה אושרה על-ידי רשות מקרקעי ישראל במרץ 2006. במאי 2015 נפתח הליך פשיטת רגל בעניינה של נותנת המתנה, שהיתה חבה לקופת הנשייה בסכומים גדולים. בתחילת 2022 הגישו המנהלים המיוחדים של קופת הנשייה בקשה לבית המשפט לבטל את העברת הנחלה, טוענים כי היא היתה בטלה כלפי הנאמן לפי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל.
לפי סעיף זה, אם חייב העניק נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, המתנה בטלה כלפי הנאמן. המנהלים המיוחדים טענו כי המועד הקובע להענקת המתנה הוא זה שבו אישרה רמ"י את העברת הזכויות, כלומר מרץ 2006. לפיכך, הם טענו, המתנה בטלה כלפי הנאמן, מאחר שלא חלף עשור ממועד זה ועד להכרזת נותנת המתנה כפושטת רגל ב-2015.
מקבלי המתנה התנגדו לבקשה, טוענים כי המתנה היתה בתום לב מוחלט ולא היתה מיועדת להבריח נכסים מקופת הנשייה. הם טענו כי המועד הקובע להענקת המתנה הוא זה שבו חתמו על עסקת המתנה בשלהי 2004, ולא מאישור רמ"י. הם סיפרו כי הם מתגוררים בנחלה מאז 1991 ומטפחים אותה, וכי היא ניתנה להם במתנה על רקע פטירת אביה של בתה של נותנת המתנה.
הנחלה – מתנה
בפסק הדין שניתן ביולי 2023, השופט בן-חמו דחה את הבקשה של המנהלים המיוחדים. הוא קבע כי המועד הקובע להענקת המתנה הוא זה שבו חתמו הצדדים על תצהירי ההעברה ללא תמורה בשלהי 2004, ולא מאישור רמ"י. הוא נימק כי “מבחינה כלכלית, מועד ההענקה הוא המועד בו החייב התחייב להוציא את הנכס ממצבת נכסיו, ולא ממועד רישום הזכויות בפועל”. הוא קבע כי המועד המוקדם ביותר בו ניתן לראות את נותנת המתנה כמי שנעשתה לפושטת רגל הוא ינואר 2015. יוצא, אם כן, שחלפו למעלה מעשר שנים מאז המתנה ועד לפשיטת הרגל.
השופט הדגיש כי תקופת עשר השנים קבועה בחוק ואין אפשרות להאריך אותה באופן מלאכותי. הוא ציין כי לא הוכחה מרמה או חסרת תום-לב מצד נותנת המתנה או מקבליה. הוא סימן כי המתנה היתה בתום לב מוחלט ולא היתה מיועדת להבריח נכסים מקופת הנשייה, אלא להעניק לבתה וחתנה נחלה שהם מטפחים ומתגוררים בה מאז 1991. הוא ציין כי המתנה היתה גם על רקע פטירת אביה של בתה של נותנת המתנה, וכי היא היתה חלק מהסדר הירושה של המשפחה.
לפיכך הורה השופט על דחיית הבקשה ועל חיוב המנהלים המיוחדים בהוצאות של 5,000 שקל לטובת החייבת. כאמור, לפני מספר ימים הגישו המנהלים המיוחדים ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. הערעור עדיין לא נדון ולא ידוע מתי ייקבע לדיון.
