שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון-גונן, הורתה לרשות האוכלוסין וההגירה, ליתן לכלל אזרחי אוקראינה השוהים בישראל תחת ההגנה הזמנית אשרת 2(א)(5) בתוך כחודש, ולפרסם זאת באתר הרשות. כן חייבה את הרשות בהוצאות.
באוקראינה משתוללת מלחמה מזה כשנתיים. אזרחי אוקראינה השוהים בישראל זכו להגנה קבוצתית זמנית, המונעת החזרתם לאוקראינה. מדובר בתקופה לא מבוטלת, בה אנשים חיים ונזקקים למקור פרנסה, לחינוך לילדיהם, לסיוע רשויות הרווחה במקרים מסוימים וכן לטיפולים רפואיים במידת הצורך.
השופטת ציינה בהחלטתה שעל אף מצבם הלא פשוט, שמי כמונו היום, כשמלחמה מתחוללת גם בארצנו שלנו, להבין זאת, עניינם של אזרחי אוקראינה שנמלטו לישראל מאימת המלחמה, ואלו ששהו בה ערב המלחמה נוהל בעצלתיים, אולי מתוך תקווה כי המלחמה תסתיים במהירות והם ישובו לארצם. כך, תחילה נאסרה כניסתם לישראל בעקבות המלחמה ונדרשו החלטות שיפוטיות כדי לאפשר זאת. לאחר מכן נדרשו שוב לפנות לערכאות, כדי להסדיר את הטיפול בהם בהגיעם בשערי ישראל, לרבות זכותם לייצוג משפטי, והבהרת זכויותיהם. הליכים נוספים נדרשו כדי לאפשר להם לעבוד, ורק לאחר מכן שונתה מדיניות משרד הפנים בעניין זה. גם עניין זכויות הבריאות והרווחה הצריך פנייה לערכאות, וההליכים שלפניי נדרשו כדי לקבל את הזכויות הנדרשות להם לשם קיום מינימלי בכבוד".
בפסק דינה הובהר גם כי במהלך שנתיים הרשות התחייבה לגבש מדיניות בכל הנוגע לזכויותיהם של אזרחי אוקראינה אך לא עשתה כן:" היינו, על אף העיכובים, האיחורים, והתגובות שלא בהתאם להחלטותי, נתתי לממשלה הזדמנות נוספת לגבש מדיניות סדורה ולהעניק במסגרתה לאזרחי אוקראינה השוהים תחת ההגנה הזמנית את הזכויות, להן היא מחויבת מכוח אמנת הפליטים", כתבה השופטת.
לחיות בכבוד
עוד הוסיפה השופטת: "בהודעת הרשות כי הערעורים התייתרו כיון שניתנה למבקשים בכל ההליכים אשרת 2(א)(5), יש משום זלזול בוטה שלא לומר הפרה בוטה של החלטות בית המשפט. התנהלות הרשות בהודעותיה השונות בניגוד להחלטותיי, ובמיוחד בהודעתה המסכמת האחרונה שהוגשה לאחר בקשות רבות לארכות, שנומקו בהתייעצויות ובצורך לקבל אישור לטיוטת הסיכומים ה"כמעט מוכנה" של עמדת המדינה שגובשה בשאלות המורכבות והרוחביות, אשר תחת הגשתם הודיעה על קבלת החלטה עדכנית נקודתית בשלושת המקרים שלפניי, וזאת, כך נדמה, כדי לייתר את הצורך ליתן מענה עקרוני למצוקתם של כלל אזרחי אוקראינה השוהים בעת הזו בישראל, וזאת בניגוד גמור להתחייבויותיה המפורשות כפי שפורט לעיל, ותוך פגיעה אנושה בעיקרון השוויון".
השופטת נימקה את החלטתה, הן בחובות המדינה לפי אמנת הפליטים, הן בחובותיה למתן זכויות לקיום מינימלי בכבוד, הן מכוח הדין הבינלאומי, הן מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
