שופט בית משפט השלום בבאר שבע רון סולקין, הרשיע בתקיפה ואיומים גבר תושב הדרום שבמשך שנים העביר את בת זוגו מסכת איומים, אלימות והשתלטות על חייה. את הכרעת הדין סיכם השופט בקטע מהשיר וידוי מאת המשורר אלכסנדר פן: "אם יהיה זה שנית – דווקא יהיה זה אחרת", שגם הביע תקווה, שבעניינה של המתלוננת ייכתב סוף אחר, טוב יותר, לשיר.
כתב האישום בתיק זה ענינו מסכת של השפלות, ביזוי, אלימות פיסית, מילולית וגם נפשית וכלכלית, כלפי המתלוננת – שניהלה עם הנאשם מערכת יחסים במשך 11 שנה, החל מהיותה חיילת, כשהנאשם, באותה העת, היה בוגר ממנה, בזוגיות ואב לילדים, ובמהלך הקשר עמה אף התחתן עם בת זוגו, נולדו לו ילדים נוספים והוא ניהל עוד קשרים זוגיים, בעצימות כזו או אחרת, עם נשים נוספות.
תקופה קצרה, בת מספר חודשים, לאחר ההיכרות בין הנאשם לבין המתלוננת – השתלט עליה כליל, תוך בידודה המלא מכל סביבתה התומכת (משפחה וחברות); הבאתה לידי סגירת כל חשבונותיה ברשתות החברתיות; השתלטות מלאה על מקורות ההכנסה שלה; השמתה תחת "משטר פיקוח" במסגרתו נדרשה לדווח על כל תזוזה או מעשה שלה, ולקבל אישור לכל יציאה ממקום מגוריה.
"המתלוננת הייתה שרוי בעלטה, פשוטו כמשמעו"
במשך התקופה, הועברה המתלוננת בין מקומות מגורים שונים, כאשר לרוב חיה בתת תנאים, ללא ציוד בסיסי, ללא די מזון לה ולילדיה (שנולדו בהמשך), ללא תקשורת ואפילו ללא חשמל, כאשר החשמל היה משולם מראש על ידי הנאשם וכאשר נגמר – היתה המתלוננת שרויה בעלטה, פשוטו כמשמעו, ללא אור, ללא מקרר, ללא אפשרות לבשל, ללא קירור או חימום.
משפחת המתלוננת הצליחה – פעם אחת – לאתרה וב"מבצע חילוץ" להטיסה לחו"ל, אך לאחר שהנאשם הצליח ליצור עמה קשר ו"נשבע" לה, שלא ינקוט עוד באלימות – חזרה אליו בניגוד לעמדת בני משפחתה.
בנוסף לכל אלה, נהג הנאשם לתקוף את המתלוננת בגין דברים של מה-בכך, תקיפות קשות מאוד, ובין היתר – לאור כך שנמנעה "לדווח" לו על שהות גבר – חבר של אחיה הקטן – בבית הוריה בזמן ששהתה שם – הסיע אותה לחורשה בעיר דימונה ושם היכה אותה בכל חלקי גופה ואף הורה לה ללקק את צמיג הרכב וזאת על מנת שהתינוק שנושאת ברחמה – ימות מחיידקים.
במקרה נוסף – תקף אותה בכל חלקי גופה ואף ניסה לחנוק אותה באמצעות חגורה של חלוק, בגין כך שהעזה לרדת לשכנה בבניין. כל זאת, כאשר הנאשם מגדף את המתלוננת במילים שהנייר אינו סובל ומאיים עליה לכל אורך הדרך.
גרסת הנאשם נדחתה
הנאשם כפר באשמה ולכן – נשמעו ראיות, כשהן המתלוננת והן הנאשם העידו, כל אחד, על פני מספר ישיבות. כן נשמעו עדים רבים נוספים וביניהם – בני משפחת המתלוננת; עו"סיות שטיפלו בה; חוקרי משטרה; חוקרת ילדים; בני משפחת הנאשם.
בית המשפט קבע בסיום שמיעת הראיות לתת אמון מלא בגרסתה של המתלוננת, שהעידה לדברי השופט באומץ רב, תוך שהעמידה מולה תמונה של ילדיה הקטנים – במטרה לשאוב אומץ לעתיד טוב יותר בעבורם. בית המשפט דחה את עדות הנאשם ואת עדותם של עדי אליבי שהובאו מטעמו. בית המשפט קבע, כי את התנהגות המתלוננת, לרבות מקרים בהם הביעה רצון לראות את הנאשם, יש לבחון באספקלריה של המצב המיוחד בו היתה נתונה, מבודדת מסביבתה, תלויה בנאשם בכל אספקט שהוא, קיבל את הסברי המתלוננת באשר לכך והרשיע את הנאשם בכלל העובדות והעבירות שבכתב האישום.
