קוקאין, המופק מעלי צמח הקוקה שמקורו באזורים ההרריים של דרום אמריקה, שימש ברפואה כחומר הרדמה מקומי, במיוחד לניתוחי עיניים, אף וגרון.
עם זאת, הוא גם סם פסיכואקטיבי הנצרך באופן נרחב, וצריכתו מובילה למגוון השפעות על מערכת העצבים המרכזית.
בשל טבעו הרעיל והממכר, הפצה, החזקה וצריכה שלא למטרות רפואיות אסורות ברוב חלקי העולם.
מאמר זה יעסוק בהיסטוריה, ההשפעות, המנגנונים הפיזיולוגיים ושיטות השימוש בקוקאין, ויבחן את עלייתו בפופולריות ואת המדע שמאחורי תכונותיו הממכרות.
ההיסטוריה של הקוקאין
לקוקאין יש שורשים בדרום אמריקה, שם הילידים משתמשים בעלי קוקה במשך אלפי שנים למטרות רפואיות וטקסיות.
תהליך הפקת הקוקאין מצמח הקוקה כולל גריסת העלים והשרייתם בממסים כמו בנזין, מדלל צבע או סולר.
לאחר סינון התמצית מהנוזל, החומר המתקבל עובר תהליכי סינון וייצוב נוספים כדי לקבל אבקה גבישית לבנה – קוקאין הידרוכלוריד.
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הקוקאין זכה לפופולריות באירופה ובצפון אמריקה בשל תכונותיו המעוררות והמרדימות.
הוא אפילו שימש כמרכיב במוצרים שונים, כולל הנוסחה המקורית של קוקה-קולה.
עם זאת, ככל שההשפעות המזיקות של הקוקאין הפכו לברורות יותר, ממשלות החלו לווסת ולבסוף להפוך את השימוש בו לפלילי.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 חלה עלייה מהירה בשימוש בקוקאין, בעיקר בארצות הברית, שם הוא הפך לסם הנצרך השני בשכיחותו אחרי קנאביס.
זינוק זה בפופולריות הוביל לעלייה בשיעורי הפשיעה והאלימות בערים גדולות, כמו גם למשבר משמעותי בבריאות הציבור.
כיום, ארצות הברית נותרה הצרכנית הגדולה בעולם של קוקאין, עם כ-1.5 מיליון משתמשים בשנת 2019.
ההשפעות של קוקאין
ההשפעות של קוקאין על הגוף הן מיידיות וארוכות טווח כאחד. עם הצריכה, המשתמשים חווים בדרך כלל הופעה מהירה של השפעות מעוררות על מערכת העצבים המרכזית. גירוי זה יכול להוביל לערנות מוגברת, אנרגיה וחברותיות, כמו גם לתחושות של אופוריה וחיוניות. קוקאין גם מדכא את התיאבון, מה שעלול לתרום לירידה במשקל ולתת-תזונה אצל משתמשים כרוניים.
בנוסף להשפעות המעוררות שלו, לקוקאין יש תכונות של הרדמה מקומית. מאפיין זה הפך אותו לבחירה פופולרית בקרב אנשי מקצוע רפואיים בעבר, במיוחד בניתוחי עיניים, אף וגרון. עם זאת, השימוש הנרחב לרעה בקוקאין הוביל לירידה בשימוש הרפואי בו.
את הסכנות שבשימוש בקוקאין אי אפשר להפריז. צריכה מוגזמת עלולה לגרום להיפרתרמיה, עלייה משמעותית ומסכנת חיים בטמפרטורת הגוף, כמו גם ללחץ דם גבוה באופן מסוכן. הפרעות קצב, או פעימות לב לא סדירות, עלולות להתרחש גם כן, מה שמגביר את הסיכון להתקף לב ולשבץ. במקרים חמורים, מנת יתר של קוקאין עלולה להוביל למוות. משתמשים כרוניים עלולים לחוות כאבי גב עיקשים, מצב המכונה בשפה עממית "גב קוק".
מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים
ההשפעות העוצמתיות של הקוקאין על המוח נובעות בעיקר מפעולתו על הנוירוטרנסמיטר דופמין.
דופמין מעורב בוויסות של תגמול וחיזוק, כמו גם מוטיבציה והנאה. קוקאין פועל כאגוניסט דופמינרגי על ידי חסימת נשא הדופמין, האחראי לספיגה מחדש של דופמין בחזרה לתא הפרה-סינפטי.
פעולה זו מגדילה את כמות הדופמין הקיימת בסינפסות שבין התאים, ומובילה לפעילות יתר של הנוירוטרנסמיטר.
ההשפעות המחזקות של קוקאין נגרמות על ידי פעילות היתר של דופמין בגרעין האקומבנס, אזור במוח הקשור לתגמול וחיזוק. גירוי יתר זה של מערכת הדופמין תורם להתפתחות של התמכרות פסיכולוגית חזקה לקוקאין.
ראוי לציין שגמילה מקוקאין אינה מייצרת את אותם סימפטומים פיזיולוגיים חריפים ("סחרחורת") כמו גמילה מהרואין ואופיאטים אחרים.
קוקאין גם חוסם תעלות יונים תלויות מתח, וזו סיבה נוספת לשימוש בו כחומר מאלחש מקומי, במיוחד בצורת טיפות עיניים לניתוח.
הכנה וייצור של קוקאין
ייצור הקוקאין כולל מספר שלבים, החל בקטיף ועיבוד של עלי קוקה.
לאחר שהעלים נחתכים ומושרים בממיסים כדי לחלץ את האלקלואידים, הנוזל המתקבל מסונן כדי להפריד את תמצית הקוקאין מהממס.
לאחר מכן, תמצית זו עוברת תהליכי טיהור וגביש נוספים, במהלכם עשויים להיות מוחדרים תוספים שונים.
חלק מהתוספים הללו יכולים להיות רעילים ואפילו קטלניים, במיוחד עבור משתמשים שמוזרקים קוקאין.
המוצר הסופי הוא אבקה גבישית לבנה הידועה בשם קוקאין הידרוכלוריד.
צורה זו של קוקאין מסיסה במים, מה שהופך אותה מתאימה לשאיפה והזרקה. עם זאת, כדי לעשן אותה, יש להמיר אותה מצורת המלח שלה לבסיס חופשי, שיש לו נקודת רתיחה נמוכה יותר והוא נדיף יותר.
אופני צריכת קוקאין
ישנן מספר שיטות לצריכת קוקאין, לכל אחת מהן הסיכונים וההשלכות שלה.
שיטת השימוש הנפוצה ביותר היא שאיפה, שבה הקוקאין האבקתי נשאף דרך הנחיריים.
שיטה זו מאפשרת ספיגה מהירה לזרם הדם דרך רירית האף, ומובילה להופעה מהירה של ההשפעות.
עם זאת, שאיפת קוקאין עלולה לגרום נזק למחיצת האף ולמבנים אחרים באף, כמו גם להגביר את הסיכון לזיהומים בדרכי הנשימה.
עישון קוקאין כרוך בהמרת הסם מצורתו המלחית (הידרוכלוריד קוקאין) לבסיס חופשי, שניתן לאדות ולשאוף.
תהליך זה בדרך כלל כרוך בחימום הקוקאין עם בסיס, כגון סודה לשתייה, כדי ליצור חומר נדיף יותר הידוע בשם קראק קוקאין.
עישון קראק מספק היי מהיר ועוצמתי, אך הוא גם טומן בחובו סיכונים בריאותיים משמעותיים, כולל נזק לריאות ובעיות נשימה.
הזרקת קוקאין היא שיטת שימוש נוספת, שבה הסם מומס במים ומוזרק ישירות לזרם הדם.
שיטת צריכה זו מספקת את ההשפעות המהירות והעוצמתיות ביותר, אך היא גם טומנת בחובה את הסיכון הגבוה ביותר למנת יתר ולהתמכרות.
הזרקת קוקאין מגדילה את הסיכון למחלות המועברות בדם, כגון HIV ודלקת כבד, כמו גם לזיהומים חיידקיים ולאבססים באתר ההזרקה.
חלק מהמשתמשים בוחרים לשלב קוקאין עם חומרים אחרים, כגון אלכוהול או אופיואידים, בניסיון להגביר את ההשפעות או להקל על תסמיני הגמילה מסמים אחרים.
פרקטיקה זו, הידועה בשם שימוש בפולידראג, עלולה להיות מסוכנת ביותר ולהגביר את הסיכון למנת יתר ולתוצאות בריאותיות שליליות אחרות.
קוקאין הוא סם חזק ומסוכן עם היסטוריה ארוכה של שימוש רפואי ופנאי.
השפעתו על מערכת העצבים המרכזית ומערכת הדופמין תורמות לתכונותיו הממכרות ולמגוון השלכות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות.
שיטות השימוש השונות בקוקאין, החל משאיפה ועד עישון והזרקה, נושאות כל אחת את הסיכונים והאתגרים שלה.
ארצות הברית, כצרכנית הקוקאין הגדולה בעולם, מתמודדת עם משבר בריאות הציבור מתמשך הקשור לסם. הבנת ההיסטוריה, ההשפעות, המנגנונים ושיטות השימוש חיונית להתמודדות עם בעיית ההתמכרות לקוקאין והשפעתה על הפרט ועל החברה.
הכמויות המקסימליות הנחשבות לצריכה עצמית משתנות בהתאם לסוג הסם.
לדוגמה, המגבלה החוקית לקנאביס, גראס, חשיש ומריחואנה היא 15 גרם, בעוד שלקוקאין והרואין היא 0.3 גרם. למתאמפטמין יש מגבלת של 0.2 גרם, והתקרה המקסימלית ל-LSD היא עד 3 יחידות.
החזקה בכמויות מעבר למגבלות אלו תוגדר משפטית כהחזקה שלא לצריכה עצמית, גם אם האדם טוען שהסמים מיועדים לשימושו העצמי.
