חוק מקיף זה מגדיר את התנאים שבהם ניתן לפגוע בפרטיות ומתי פגיעות כאלה מוצדקות.
הפרת פרטיות היא גם עוולה אזרחית, המאפשרת תביעות לפיצויים, וגם עבירה פלילית שדינה עד 5 שנות מאסר.
מאמר זה נועד לספק הבנה מעמיקה של חוק הגנת הפרטיות, הרקע ההיסטורי שלו, הנקודות העיקריות, התיקונים, ההגנות, הפטורים וההקלות, כמו גם את יישומו בתחום מאגרי המידע והראיות שהושגו תוך הפרת הפרטיות.
רקע והיסטוריה של חוק הגנת הפרטיות
בשנת 1974 מינה שר המשפטים חיים יוסף צדוק ועדה בראשות השופט יצחק כהן לניסוח חוק הגנת הפרטיות.
חברי הוועדה כללו את גבריאל קלינג, אמנון גולדנברג, יצחק-הנס קלינגהופר, נחום רקובר, רות גביזון ואהרן ברק, שפרש מהוועדה עם מינויו ליועץ המשפטי לממשלה.
המנדט של הוועדה היה לפתח חקיקה שתגן כראוי על זכויות הפרטיות של אזרחי ישראל.
בשנת 1980 הגיש שמואל תמיר את הצעת החוק לכנסת.
דברי ההסבר לחוק פירטו כיצד זכות הפרטיות הייתה חלק מהמשפט העברי הקדום עוד בטרם עוגנה במשפט המודרני והישראלי.
טרם הבאת הצעת החוק בפני הכנסת, נענה תמיר לבקשת עורכי העיתונים לדחות את הדיון על מנת לשמוע את הסתייגויותיהם. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית ב-30 ביוני 1980 ברוב של 61 מחברי הקואליציה וכמה סיעות לוויין מול 46 מצביעי האופוזיציה. מצדדי הצעת החוק הדגישו את חשיבות ההגנה על הפרטיות מפני השלטון, ואילו המתנגדים הביעו חשש מפגיעה בחופש העיתונות.
החוק אושר סופית בכנסת ב-23 בפברואר 1981 ברוב של 27 מול שני מתנגדים.
העיקרון המנחה של חוק הגנת הפרטיות קיבל מעמד חוקתי בשנת 1992 עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 7 לחוק היסוד מעניק הגנה חוקתית לזכותו של אדם לפרטיות ולצנעת חייו.
עיקרי חוק הגנת הפרטיות
העיקרון המנחה: איסור פגיעה בפרטיות העיקרון המנחה של חוק הגנת הפרטיות מנוסח בסעיף 1: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".
עיקרון זה מניח את היסוד לכל יתר הוראות החוק ומדגיש את חשיבות ההסכמה בעניינים הנוגעים לפרטיות.
הגדרת פגיעה בפרטיות במקום לקבוע הגדרה תמציתית ומדויקת ל"פרטיות", בחר המחוקק הישראלי להגדיר בסעיף 2 לחוק את הדרכים האסורות לפגיעה בפרטיות.
בין היתר נכללות בהן האזנה או צילום אדם במקום פרטי ללא הסכמתו, פרסום תצלום של אדם באופן משפיל, העתקה של מכתב פרטי, שימוש בשם או בתמונת אדם לשם רווח, והפרת חובת סודיות.
נזיקין והשלכות פליליות של הפרת פרטיות
סעיפים 4 ו-5 לחוק קובעים כי פגיעה בפרטיות מהווה עוולה אזרחית, שלגביה חל פקודת הנזיקין.
בנוסף, פגיעה בפרטיות מהווה גם עבירה פלילית, שעונשה המרבי הוא 5 שנות מאסר, וזאת בתנאי שהפרת הפרטיות נעשתה במזיד. הפרת חובת הסודיות מכוח הסכם אינה מהווה עבירה פלילית.
תיקונים לחוק הגנת הפרטיות
בין השנים 1985 ל-2011 עבר חוק הגנת הפרטיות 11 תיקונים.
תיקונים אלה נועדו לטפל בהיבטים שונים של הגנת הפרטיות, לרבות הפעלת מאגרי מידע המכילים מידע פרטי ורגיש, ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות וזכויותיהם וחובותיהם של יחידים וארגונים.
חלק מהשינויים המרכזיים שהביאו תיקונים אלה כוללים הוספת פרק העוסק במאגרי מידע ודיוור ישיר, מינוי רשם מאגרי מידע על ידי משרד המשפטים וקביעת תקנות המסדירות את השימוש, האבטחה והגישה למידע במאגרי מידע.
תיקונים אלה סייעו לחזק את החוק ולהתאימו לנוף המשתנה של הגנת הפרטיות בישראל.
הגנות, פטורים והקלות
חוק הגנת הפרטיות קובע שורה של הגנות, פטורים והקלות לעניין פגיעה בפרטיות:
הגנות סעיף 18 לחוק מונה הגנות שונות העומדות לנאשם בהליכים פליליים או אזרחיים בגין פגיעה בפרטיות.
בין אלה ניתן למנות הוכחה כי הפרסום הוא "פרסומת מותרת" או "פרסומת מוגנת" כהגדרתן בחוק איסור לשון הרע, שהפגיעה בפרטיות נעשתה בתום לב או שהפגיעה הייתה עניין של עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין.
פטורים סעיף 19 לחוק קובע פטורים מתחולת החוק למי שעשה מעשה שהוא מוסמך לעשותו על פי דין, וכן לגופי הביטחון של המדינה ולפועלים מטעמם, ובלבד שהפגיעה בפרטיות נעשתה באופן סביר ומתוך מילוי תפקידם.
הקלה בעונש סעיף 22 לחוק מאפשר לבית המשפט להתחשב בשיקולים שונים בגזירת העונש או בפסיקת הפיצויים במקרים שבהם הפגיעה בפרטיות הייתה חזרה על דברים שכבר פורסמו, במקרים שבהם לא הייתה כוונה לפגוע ובמקרים שבהם הפגיעה נעשתה בדרך של פרסומת. במקרים כאלה, רשאי בית המשפט לשקול אם המעוול התנצל התנצלות ללא סייג ונקט צעדים להפסקת הפרסום המכיל את הפגיעה.
הסדרת מאגרי מידע ודיוור ישיר
בשנת 1996 תוקן חוק הגנת הפרטיות והוסף לו פרק העוסק במאגרי מידע ודיוור ישיר.
תיקון זה נועד להסדיר את איסוף המידע האישי והרגיש, השימוש בו והעברתו במאגרי מידע, וכן את שליחת הדיוור הישיר לאנשים פרטיים.
החוק מחייב את בעל מאגר המידע לרשום את המאגר אצל רשם מאגרי המידע, הממונה על ידי משרד המשפטים.
לכל מאגר מידע יש למנות מנהל שיהיה אחראי עליו ויציין את המטרות שלשמן הוקם המאגר ואת המטרות שלשמן מיועד המידע.
החוק אוסר על שימוש במידע שבמאגר למטרות אחרות מאלה שנקבעו ומטיל אחריות – הן נזיקית והן פלילית – על בעל המאגר, מחזיקו ומנהל המאגר בכל הנוגע לעמידה בהוראות החוק בכלל ובאבטחת המידע המופיע במאגר בפרט.
כל אדם זכאי לעיין במידע עליו המוחזק במאגר מידע (למעט מאגרי מידע של גורמי הביטחון), ועל בעל מאגר המידע לאפשר לו לעיין במידע. רשם מאגרי המידע מנהל מרשם מאגרי מידע ובו רשימת כל מאגרי המידע שאושרו ופרטים לגביהם. מרשם זה פתוח לעיון הציבור.
כאשר נעשה שימוש במאגר מידע לצורך שירותי דיוור ישיר, יש לציין זאת במפורש כאחת ממטרותיו. בכל פנייה בדיוור ישיר יש לכלול בצורה ברורה ובולטת את העובדה שמדובר בפנייה בדיוור ישיר, הודעה על זכותו של הנמען להימחק ממאגר המידע ופרטי בעל מאגר המידע.
ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות
חוק הגנת הפרטיות הוא אחד משני חוקים בלבד (השני הוא חוק האזנות סתר) שבו אימץ המחוקק הישראלי את דוקטרינת "פירות העץ המורעל".
דוקטרינה זו קובעת כי ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות לא יהיו קבילות בבית המשפט ללא הסכמת הקורבן, אלא אם כן בית המשפט מתיר את השימוש בראיות מטעמים שיירשמו. הוראה זו נועדה להבטיח כי זכויות הפרטיות יכובדו ויישמרו בהליכים משפטיים, וכי ראיות שהושגו באמצעים לא לגיטימיים לא ישמשו להעמדה לדין או להרשעה של פרטים.
חוק הגנת הפרטיות ממלא תפקיד מכריע בהגנה על זכויות הפרטיות של אזרחי ישראל.
חקיקה מקיפה זו נוגעת בהיבטים שונים של הגנת הפרטיות, החל מהגדרת מהי פגיעה בפרטיות ועד הסדרת פעילותם של מאגרי מידע המכילים מידע רגיש.
החוק התפתח לאורך השנים, כאשר תיקונים רבים נועדו להתאים אותו לנוף המשתנה של הגנת הפרטיות בעידן המודרני.
ככל שגוברים החששות לפרטיות בעידן הטכנולוגיה הדיגיטלית והקישוריות הגלובלית, סביר להניח שחוק הגנת הפרטיות יתמודד עם אתגרים חדשים וייתכן שיידרשו התאמות נוספות כדי להגן כראוי על זכויות הפרטיות של אזרחי ישראל.
על ידי הבנת ההיסטוריה, הנקודות העיקריות והיישומים של חוק זה, אנשים וארגונים יכולים לנווט טוב יותר בנוף המורכב של הגנת הפרטיות בישראל ולהבטיח שהפעולות שלהם תואמות את החוק.
