לאחר כ-13 שנים בהן שהה אזרח פורטוגל בארץ כחסר בית וללא מעמד, כשהוא אינו רשאי לעבוד אך מנגד נאסר עליו לצאת מהארץ – רשמת הוצאה לפועל קיבלה את בקשת הסיוע המשפטי והורתה על סגירת תיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגדו וביטול צו עיכוב היציאה מהארץ.
הרשמת חן לוי: "מקרה מדאיג, אשר מלמד על חשיבות הסיוע המשפטי של חייבים שידם אינה משגת".
במשך כ-13 שנה חי לואיס אמורים, אזרח פורטוגל, על חוף הים בפלמחים, כשהוא ללא מעמד בישראל ונאסר עליו לעבוד ולהתפרנס, אולם במקביל לא היה יכול לעבוד או לצאת מהארץ ולשוב לארצו ולמשפחתו, עקב צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא כנגדו בשל תיקי הוצאה לפועל שנפתחו לפני כ-20 שנה, והופעלו נגדו במהלך תקופה ממושכת בה שהה בחו"ל, מבלי שהוא מודע אליהם.
כעת, בעקבות בקשה ייחודית שהגיש הסיוע המשפטי במשרד המשפטים להוצאה לפועל בשמו של אמורים, הורתה הרשמת חן לוי על סגירת תיקי ההוצאה לפועל שהתנהלו נגדו וביטלה את הצו שיאפשר לו לצאת מהארץ ולהתחיל לשוב למסלול חיים ראוי, ואף להתאחד עם ביתו לראשונה מזה 13 שנים.
לואיס, כיום בן 49, בעל אזרחות פורטוגלית, התייתם מאימו בעת שהיה בן 5 ונותר עם שני אחיו בחזקת אביו.
כשהיה בן 7 נישא אביו לאזרחית ישראלית, והמשפחה עברה כולה להתגורר בישראל.
בשלב מסוים החליטו האחים לעזוב את הבית, וניסו לשרוד בכוחות עצמם, ללא עורף משפחתי.
עם הגיעו לגיל 19 לואיס התגייס לצבא, ושירת כ-12 חודשים, עד להוצאתו מהשירות עקב חוסר התאמה.
לאחר מכן עזב את הארץ לפורטוגל והמשיך לארה"ב, שם הקים משפחה ונולדה לו ילדה.
במהלך תקופה זו נפתחו נגדו תיקי הוצאה לפועל בגין שקים משנות ה-90 שהופקדו לרשתות קמעוניות (קו-אופ) והוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ, עליהם שמע רק עם שובו לארץ לאחר כ-14 שנה, כשהגיע לבקר את אביו שחלה.
כשניסה לצאת חזרה לפורטוגל, הוא עוכב בנתב"ג והתברר כי עומד נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ ותיקי הוצאה לפועל, שנפתחו במהלך השנים והגיעו מקרן בגובה 30 אלף שקל לחוב בגין הריביות שנצברו, בסך כ-300 אלף שקל. כתוצאה ממצב זה, בו לא יכול היה לעבוד ולהשתכר ואף לא לצאת מהארץ, נאלץ לואיס לחיות בדחק וללא זכויות סוציאליות ואחרות, והתגורר במשך למעלה מעשור באוהל על חוף הים.
לאחר שניסה לפעול לפתרון מול הרשויות השונות אך ללא הצלחה, פנה לואיס לסיוע המשפטי במשרד המשפטים, ולאחר בחינת התיק הגישו עורכות הדין דקלה צרפתי דלג'ו, ליאת מייזלס ונופר הדר-שיינפלד ממחוז מרכז של הסיוע המשפטי, בקשה להוצאה לפועל, בה נכתב כי "המבקש אשר כלוא הלכה למעשה כ-13 שנה בארץ ישראל ללא כל מעמד, ללא רישיון עבודה וללא יכולת להתפרנס.. מתגורר באוהל בחוף הים ובחורף נסמך על טוב ליבם של האנשים במציאת מקום לינה.. במשך שנים 'כלוא' בישראל עקב צווי עיכוב יציאה מן הארץ, אשר מתחדשים מעת לעת בתיקי הוצאה לפועל של הזוכה 'מגה', זאת כאשר הצווים הוצאו ללא מתן הזדמנות למבקש להגיב, ומבלי לתת את הדעת על כך שהמבקש הוא אזרח מדינה זרה…".
ללא עבודה, ללא מעמד
עוד נכתב: "משך שנים אלה, אשר מצד אחד מוטל על המבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ לשוב לארצו, ומצד שני אינו בעל מעמד בישראל, נשללה כל חירות של המבקש והוא נידון לחיי עוני ושפל… בשל העדר מעמדו בישראל, לא זכאי המבקש לקצבת הבטחת הכנסה, דיור ציבורי, כרטיסי מזון או לכל סיוע אחר המגיע באותה סיטואציה לכל אדם אחר בעל מעמד בארץ, על מנת שיוכל להתקיים במינימום בכבוד. לא זו בלד, המבקש פנה לסיוע המשפטי בבקשה לקבל סיוע בהגשת בקשה לחדלות פירעון כדי לקבל הפטר מחובותיו ולפתוח דף חדש בחייו, ואולם לא יכול היה להגיש בקשה לחלקות פירעון משום שאינו בעל תעודת זהות ישראלית וממילא לא היה יכול למצות כושר השתכרות ללא רישיון לעבוד בישראל".
רשמת ההוצאה לפועל בתל אביב, חן לוי, זימנה את הצדדים לדיון במטרה להגיע לפתרון מוסכם, ובסיומו הודיעה כי היא מקבל את הבקשה, והורתה על סגירת כל התיקים הפרטניים הפתוחים נגדו ועל ביטול כל ההליכים והמגבלות שהוטלו עליו.
"החייב במעמד מוחלש, ללא סיוע, למעשה "כלוא" בארץ, חי באוהל בים ובחורף במערה בים, נעזר בחבריו ובחסדי אנשים לשם מזון ואוכל ואוסף בקבוקים בים על מנת לקבל את הפקדון לשם קיום מינימלי", כתבה הרשמת בהחלטתה.
"החייב לא ידע כיצד לפנות לרשויות, כיצד להשיב מעמדו ולמעשה כל ניסיון שלו לפעול מול גופים לשם בחינת אפשרויותיו (טיפול בחובות, מעמדו, קצבאות) נחל כישלון. לחייב אין כסף, אין בית, אין נכסים, אין עבודה ואין מעמד בארץ. (הוא) ביקש למחול לו על חובותיו, לבדוק מהותית את העילות בגינן נפתחו התיקים, לסגור את התיקים, להפחית ריביות בתיקים ולאפשר לו לצאת מן הארץ בנסיבות שהוצגו".
"פגיעה בזכויות אדם"
הרשמת ציינה עוד כי בתיקים שנפתחו במקרה זה עולות שאלות מהותיות בדבר פגיעה בזכויות אדם, הזכות לכבוד, לחירותו, הזכות להליך הוגן, לרבות שאלות בדבר מסירת האזהרה שאפשרה פעולות גבייה בתיקים, בדבר חוסר המעש בתיקים ובדבר הפחתת ריביות. בסיום ההחלטה הדגישה הרשמת, כי "בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, יצוין, כי תיק זה הינו מקרה מדאיג, אשר מלמד על חשיבות הסיוע המשפטי של חייבים שידם אינה משגת. החייב בתיק זה, הינו חייב שהצליח לשרוד משך שנים בתנאים קשים מנשוא, באוהל על חוף הים, ובעת גשם במערה. התמונות שהוצגו לח"מ וחקירתו העלתה מצב מדאיג בדבר מצבם של דרי רחוב רבים, אשר מלבד הקושי לשרוד ולהתקיים ולו במחייה שוטפת מינימלית, הם אינם יודעים לעמוד על זכויותיהם, אינם יודעים מהם זכויותיהם, אינם יודעים למי לפנות ומסתפקים במעט שקיים להם".
"החייב", הוסיפה הרשמת, "לא פגש את בתו במשך כ-13 שנים, כי לא ידע שיכל להגיש בקשה, אף בכתב ידו בתיק, לאפשר את יציאתו מן הארץ. ההחלטה דנן, לא תרפא את העוול שנגרם לחייב משך השנים, אך יתכן כי עתידו של החייב בארץ מוצאו תאפשר לו לשוב למעגל העבודה, להיפגש עם משפחתו ועם ביתו ולרפא את השנים הבאות".
