הרכב שופטי בית המשפט העליון קבע כי במקרה שחברה פרטית, שיש בה מספר מועט של בעלי מניות, מבצעת רכישה עצמית של מניותיה, שלא בהתאם לחלקם היחסי בהון המניות הכולל של בעלי מניות, אזי מדובר בחלוקת דיבידנד רעיוני החייב במס.
פסק הדין עוסק במקרה של רכישת מניות עצמית בחברות מעטים בלבד, ולא עוסק בכלל סוגי החברות.
פסק הדין ניתן בעקבות שני ערעורים שהוגשו לבית המשפט העליון על שני פסקי דין שונים – האחד של בית המשפט המחוזי בחיפה משנת 2020 והשני של בית המשפט המחוזי בבאר שבע משנת 2021 – שהגיעו למסקנות הפוכות בנוגע לשאלה שבמחלוקת.
אימוץ עמדת רשות המסים
בית המשפט העליון קבע, בדעת רוב, כי חברות מעטים ("מעין שותפויות") יראו ברכישה העצמית שלא בהתאם לחלקם היחסי של בעלי המניות כחלוקת דיבידנד רעיוני החייב במס.
בנוסף נקבע כי השיקולים שבעטיים מתבצעת רכישה עצמית יכולים להיות מגוונים, ובהם טובת החברה וכן טובת בעלי המניות (שאז מובן כי מדובר בטובת הנאה החייבת במס).
עוד נקבע, כי קשה לקבוע מה האינטרס הדומיננטי ברכישה העצמית כאשר עסקינן בחברות מעטים, וקיים חשש שבעלי המניות יעצבו את עסקת הרכישה העצמית באופן שישרת מטרה של התחמקות מתשלום מס.
למעשה, דעת הרוב מאמצת את עיקרי הוראות החוזר המקצועי 02/2018 של רשות המסים בנושא רכישה עצמית של מניות.
בדעת מיעוט, סבר השופט אלכס שטיין כי יש לאמץ את מבחן "המטרה הדומיננטית" על מנת להבחין בין סוגי רכישות עצמיות, ולחייב רכישה עצמית במס רק במקרה שבו המטרה הדומיננטית שלה היא להיטיב עם בעלי המניות הנותרים ולא להיטיב עם החברה.
דעת הרוב, כאמור, דחתה גישה זו משום שעל אף הגיונו העיוני של המבחן המוצע, יישומו בחברות מעטים קשה ועלול לפתוח פתח למניפולציות, והכלל שקבעה דעת הרוב הוא וודאי יותר.
לצפייה ודירוג כבוד השופט אלכס שטיין
