בית המשפט העליון, שנדרש לשאלת ההעתקה השיפוטית במסגרת עתירה לבג"ץ נגד "פסק הדין המועתק" של בית הדין האזורי לעבודה, קבע כי פסק הדין המועתק אינו בטל, ובכך הכשיר אותו. לעומת זאת, את זכות הערעור של העותר, המוקנית על פי חוק לכל אזרח, ביטל בית המשפט העליון, מטעמי "יעילות", בטענה כי אין היא זכות מוחלטת
פסיקה של בית המשפט העליון, בשבתו כבית דין גבוה לצדק, בעניין "פסק הדין המועתק" עליו דיווחה מערכת אוביטר לראשונה, הותירה את ההעתקה השיפוטית על כנה.
כזכור, "פסק הדין המועתק" שניתן בידי שופט בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בדימוס יוחנן כהן, הינו פסק דין אשר כתשעים אחוז מ"חלק ההכרעה" שבו הינו העתקה גורפת ועיוורת של סיכומי הנתבעת בתיק, אוניברסיטת בן-גוריון, ושל ההחלטה בעניין הסעד הזמני, שנכתבה בידי השופט בדימוס משה טוינה.
השופט בדימוס כהן העתיק את שני המסמכים הללו ללא כל ציון ציטוט מקור או הפניה, והציג אותם במצג שווא כאילו מדובר בהחלטה שלו, פרי עטו, בעוד שאינה כזו.
ההעתקה היא מילולית למעט פראפרזות מעטות, וברובה על פי אותו הסדר המקורי של הפסקאות במסמכי המקור.
בתלונה של העותר, ד"ר ערן אלמגור, לנציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אורי שהם, נטען כי משוא הפנים של השופט בדימוס כהן נגדו, אשר התגלתה בדיונים עצמם, ובהחלטות הביניים בתיק לא להתיר לזמן עדי מפתח כבקשתו או להתיר להביא ראיות חשובות, הגיעה לגילויה המובהק ביותר בהעתקה הגורפת.
התלונה נמצאה מוצדקת, ועקב התלונה הומלץ להעמיד את השופט בדימוס כהן לדין משמעתי.
בחודש יולי התפטר השופט כהן מכס השיפוט.
העתקה שיפוטית
הרכב בית המשפט העליון בראשות השופט נעם סולברג, קבע כי היתה העתקה שיפוטית בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, כי היא פגעה באופן חמור בזכויותיו של ד"ר אלמגור, וכי הינה מעשה פסול אשר ראוי לביטול.
בקביעות אלו התערב למעשה בית המשפט העליון בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה, אשר התעלם מטענות הערעור באשר לאי תקפות פסק הדין בשל העתקה גורפת ורק בסיום פסק דינו הזכיר את הטענה בדבר העתקה גורפת – אלא שהתייחס אליה כאל "הסתמכות" ולמעשה קבע כי היא מוצדקת וראויה.
על פי בית המשפט העליון, "העתקת פסק הדין כפי שנעשה בבית הדין האזורי, היא מעשה חמור מאין כמותו" וכן "דינו של פסק דין שכזה – להתבטל". בית המשפט העליון קבע כי מוטב היה אילו בית הדין הארצי, בהרכב בראשות השופט אילן איטח, היה משיב את התיק חזרה לבית הדין האזורי לעבודה לדיון מחדש בפני מותב חדש, כיוון ש"קביעותיו של בית הדין האזורי, רובן ככולן, הועתקו, ועל כן, לא היו ראויות להיוותר על מכונן".
מסיבה בלתי ברורה נמנע בית המשפט העליון מלהחליט כי למעשה העתירה אכן מוצדקת בנקודה זו, וכי אכן בית הדין הארצי לעבודה שגה בטעות משפטית כאשר לא התייחס לשאלת ההעתקה הגורפת ודווקא ראה אותה כדבר ראוי.
פגיעה באמון הציבור
למרות שהעתירה עצמה התייחסה למכלול הבעיות שבהעתקה השיפוטית, ואף הביאה דיונים מקיפים ומעמיקים מן הפסיקה המשווה בסוגיה מחו"ל, פסק דינו של בית המשפט העליון נדרש בצמצום מפתיע לנושא.
בית המשפט העליון התייחס להעתקה רק מזווית פגם העדר ההנמקה, התעלם מטענות העותר לגבי משוא פנים של השופט בדימוס כהן, ולא נגע בשאלת מצג השווא שהציג השופט בדימוס בעצם ההעתקה.
הסוגיה האחרונה חמורה במיוחד, שכן השופט בדימוס כהן הציג החלטה שיפוטית של שופט אחר (משה טוינה) כאילו היא מקורית שלו, מעשה הנחזה כי יש בו תרמית, היינו, עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו ואשר עשוי להטעות, ומעשה הפוגע באמון הציבור.
בית המשפט העליון קבע כי לא נמצא דופי בהתנהלותה של נציגת ציבור העובדים בתיק, הגב' רחל מצרי-לבני, אשר מונתה למותב השיפוטי 24 שעות בלבד טרם חתמה על פסק הדין, למרות שקבע כי "קשה לראות כיצד יכולה היתה נציגת הציבור ללמוד את כלל החומרים הנדרשים, לבחון את טענות הצדדים, ולהתעמק בפסק הדין די הצורך, בתוך יממה אחת בלבד".
הרכב בית המשפט העליון גם לא הזכיר כלל כי שני החתומים על "פסק הדין המועתק", השופט בדימוס כהן ונציגת הציבור מצרי-לבני, הוצאו מן המערכת: הראשון עקב המלצה להעמידו לדין משמעתי והאחרונה עקב אי הארכת כהונתה, גם בשל העובדה שניסו לכסות בדברי אי-אמת על מעשיהם.
במקרה השופט בדימוס כהן יש לציין כי באופן חריג התערבה בעניין נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, הן בשיחה אישית עימו אחריה נרשמה בתיקו האישי נזיפה והן באישור פרסום החלטת נציב התלונות בעניינו, לרבות פרסום שמו, שני מסמכים אותם הגיש ד"ר אלמגור במהלך הדיון בבית המשפט העליון.
בית המשפט העליון קבע מחד כי במעשה ההעתקה של בית הדין האזורי נעשתה פגיעה חמורה בזכויות הדיוניות של העותר, ומאידך כי בית הדין האזורי הפעיל שיקול דעת שיפוטי.
מחד, פסק כי קביעות בית הדין האזורי לא ראויות להיוותר על מכונן, אבל מאידך, ראה בחיוב את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר הזכיר לא אחת את "פסק הדין המועתק" והסתמך עליו בקביעותיו.
"לרפא את הפגם"
מחד, אישר בית המשפט העליון כי ההעתקה הוסוותה עד כדי כך שרק "המצוי בכתבי בית הדין שהגישה האוניברסיטה לאורך ההליך" יכול לזהות אותם "מילה אחר מילה, אות אחר אות", היינו, שמדובר במצג שווא שעשה השופט בדימוס כהן.
מאידך, קבע כאילו בית הדין הארצי בפסק דינו הצליח "לרפא את עיקר הפגם" של בית הדין האזורי, כאילו שניתן לרפא פסק דין שמציג מצג שווא ואי אמת.
בסופו של דבר, הותיר בית המשפט העליון את פסק הדין המועתק בשל מה שהגדיר בתור "נסיבות חריגות", ובהן משך זמן ההליך בבית הדין האזורי לעבודה והיקף ההליך.
בכך גילתה מערכת המשפט חוסר סובלנות כלפי השופט המעתיק אבל השאירה על כנה את תוצאת המעשה הפסול עצמו, היא ההעתקה השיפוטית, הפסולה לשיטתה. את זכות העותר לערער על פסק הדין של בית הדין הארצי, זכות המוקנית לו על פי חוק יסוד: השפיטה ותקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) מנע בית המשפט העליון מפאת עקרונות "יעילות וסופיות הדיון" בטענה שאין זכות הערעור זכות מוחלטת.
מפאת חשיבות ומורכבות הסוגיה, אשר לא טופלה באופן מקיף בידי בית המשפט העליון, ומשום שהלכת בית המשפט העליון איננה ברורה וסותרת הלכות קיימות, מתעתד העותר לבקש מבית המשפט העליון לקיים דיון נוסף בעניין נשוא העתירה.
