הרכב שופטי בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגיש אושייר באחיט, שהורשע בתקיפת אחות, בגין חומרת העונש וגובה הפיצוי שנגזר עליו. באחיט קבל על העובדה שכרתו את כף ידו ובתגובה דקר אחות בבטנה.
באחיט תושב סודן, היה בעל רישיון זמני לישיבת ביקור בישראל. במהלך תקופה בה שהה בארץ, אושפז באחיט מספר חודשים במרכז הרפואי "שמואל הרופא" כאשר במהלך אשפוזו ניסה להתאבד וכתוצאה מכך אושפז בבית חולים אחר שם נאלצו לכרות את כף ידו הימנית. באחיט כעס על הצוות הרפואי, כיוון שסבר שלא היה צורך בכריתת כף ידו. לאור האמור ומתוך בכוונה לפגוע בעובדי בית החולים, הגיע באחיט כשהוא מצויד בסכין, לא שעה לקריאות המאבטחים לעצור, נכנס למחלקה בה היה מאושפז וצעד לעבר עמדת האחיות בה עבדה באותה העת האחות א.א.
המערער, כך נטען, דקר את האחות א.א. בעוצמה רבה דקירה עמוקה בבטנה. כתוצאה מהדקירה נגרמו מספר רב של פגיעות והיא הובלה במצב קשה לבית החולים שם עברה שני ניתוחים וטיפולים רפואיים נוספים והיתה מאושפזת תקופה ממושכת. בגין מעשיו הורשע באחיט בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ובית המשפט המחוזי מרכז גזר עליו עונש של 8 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצויים לאחות.
"אי שפיות הדעת"
על גזר דין זה ערער באחיט וטען כי אף שנדחתה טענת ההגנה לפיה הוא חוסה תחת "סייג אי שפיות הדעת", היה על בית המשפט לקבוע כי ענינו היה קרוב לסייג ולהביא זאת בחשבון בקביעת מתחם העונש ההולם. לחלופין נטען כי אף אם לא מתקיים בעניינו "קרבה לסייג", היה על ביהמ"ש לתת משקל ממשי למצבו הנפשי, בעת גזירת העונש בתוך המתחם שנקבע. עוד נטען כי מתחם הענישה שנקבע בעניינו, כמו גם העונש שנגזר עליו, מחמירים יתר על המידה. לטענתו, מתחם הענישה שנקבע חורג לחומרה מהנהוג במקרים דומים. בנוסף לבסוף, נטען כי בשל המאסר הממושך שנגזר עליו, יש להפחית את סכום הפיצוי ולחלקו לתשלומים המתאימים ליכולת השתכרותו כאסיר.
מנגד, המדינה טענה כי העונש שנגזר הולם את נסיבות המקרה הקשות, שבגדרן נפגעה אשת צוות רפואי באורח קשה מאוד, והיטלטלה בין חיים למוות. בנוסף, נטען כי המערער לא היה קרוב לסייג "אי-שפיות" הדעת, על פי חוות דעת רפואיות שהובאו בפני בית משפט. כמו כן, הודגש כי לבד מעוצמת הפגיעה באחות שהותירה אותה עם נזקים קבועים, מעשיו של המערער פגעו ברובד חברתי עמוק יותר. פגיעה באנשי רפואה – כמוה כפגיעה בציבור כולו. אינטרס חברתי ראשון במעלה שאנשי רפואה יהיו בטוחים לבצע את מלאכתם, שליחותם, בצורה בטוחה. לבסוף, נטען כי גם בהתחשב בנסיבות חייו של המערער ובמצבו הנפשי, הרי שמעשה כה חמור של תקיפת אשת צוות רפואי, מצדיק את מתחם הענישה שנקבע ואת העונש שנגזר.
חומרת המעשים
כאמור, בית המשפט העליון קיבל את עמדת המדינה דחה את הערעור וציין כי קשה להפריז בחומרתם של מעשי המערער, אשר הבין את הפסול במעשיו ויכל להימנע מהם. תוך שהוא מדגיש כי למעשיו באחיט חומרה יתרה שעה שתקף את הנפגעת אך ורק בשל היותה אשת צוות רפואי.
עוד ציין ביהמ"ש כי "בעבירות של אלימות כלפי צוות רפואי נדרשת ענישה מחמירה במיוחד, אשר תבטא את הגמול הראוי למבצעיהן, ותרתיע אחרים מביצוע עבירות כאמור, "בייחוד על רקע המציאות בימינו, בה נוכחים אנו לצערנו כי איומים על רופאים ואחיות ואף תקיפתם של אנשי צוות רפואי – הינם חזון נפרץ"". בנוגע לערעור על גובה הפיצוי קבע בית המשפט כי מצבו הכלכלי של נאשם אינו משמש שיקול בקביעת גובה הפיצוי, והיעדר יכולת כלכלית אינה מצדיקה התערבות בגובה הפיצוי.
_____________________________________
