שופטת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, אלה מירז, קיבלה בחלקה תביעת אלמנה להכיר בחלקה בזכויות בעלה המנוח, מתוקף הלכת השיתוף, בבניין דירות מגורים. בית המשפט גם חייב את התובעת בשכ"ט עו"ד בסך 20 אלף שקלים.
בית המשפט דן בתביעת אלמנה להכיר בחלקה בזכויות בעלה המנוח, מתוקף הלכת השיתוף, בבניין בו מספר דירות מגורים. התובעת היא אלמנתו של פלוני ז"ל, שהלך לעולמו לפני כ-9 שנים. השניים נישאו בשנת 1956 ונישואיהם נמשכו כ-57 שנים עד לפטירת המנוח. לבני הזוג נולדו שבעה ילדים – שני בנים וחמש בנות. התובעת וילדיה, הם יורשיו החוקיים של המנוח מתוקף צו ירושה שניתן. תשעה חודשים לאחר פטירת המנוח, הלך לעולמו, בטרם עת, בנם הבכור של בני הזוג, והותיר אחריו אישה ובת. השתיים הן יורשותיו החוקיות של הבן המנוח.
בלב המחלוקת מצוי מבנה מגורים שרשום על שמו של המנוח. בעבר היה המבנה בן קומה אחת, ושימש למגורי בני הזוג. לימים נבנו שלושה מפלסים נוספים. עם נישואיו, עבר הבן המנוח להתגורר עם אשתו בדירה שבקומה האחרונה, שם התגוררו עם בתם עד לפטירתו של הבן המנוח. אשתו ובתו של הבן המנוח, שהן כלתהּ ונכדתהּ של התובעת, מתגוררות באותה דירה עד היום – מזה כשלושים שנה.
הילדים צידדו באמם
לימים המנוח מכר לבן המנוח ואשתו את דירת הקרקע, שהושכרה אותה העת לשוכרים. העסקה דווחה כדין ונרשמה הערת אזהרה לטובת הבן המנוח ואשתו. כשנתיים וחצי לאחר מכן, מכר המנוח לשוכרים בדירת הקרקע זכות לדיירות מוגנת, והשוכרים מתגוררים בדירה עד היום – מזה כשלושים שנה.
כארבע וחצי שנים לאחר פטירת המנוח הגישה התובעת את תביעתה דנן, להצהיר על בעלותה על מחצית הזכויות במבנה על דירותיו, מתוקף היותה אשתו של המנוח ומכוח הלכת השיתוף, ולהורות על פירוק שיתוף ב"מקרקעין", להצהיר על בטלות הסכם המכר בין המנוח לבין הבן המנוח ואשתו בזיקה לדירת הקרקע, וכן להצהיר על בטלות הסכם השכירות המוגנת בין המנוח לבין השוכרים בזיקה לדירת הקרקע.
ילדיה של התובעת, אַחיו ואחיותיו של הבן המנוח, אמנם משמשים נתבעים, אך הם צידדו באמם התובעת ותמכו בעמדתה ובסעדים הנתבעים – להכיר בזכויות אימם התובעת במחצית הזכויות הרשומות של המנוח, וביטול הסכם המכר והסכם השכירות המוגנת. בסיכומו של דבר, השופט מירז קיבלה את התביעה בחלקה תוך החרגת דירות שהועברו ע"י המנוח בחייו לבנו הבכור.
טענות האישה לבטלות פעולות שביצע המנוח במקרקעין – כולל חוזה למכירת דירה לבנו והשכרתה בשכירות מוגנת לשוכרים, והקניית דירה אחרת במתנה לבן ואשתו – נדחו. נדחתה טענת האישה להסכם "למראית עין". בית המשפט מצא שהתביעה היא במקרקעין שאינם מוסדרים, ולפיכך התיישנה בתום 15 שנה ממועד לידת העילה. עוד דן בית המשפט באפשרות לביטול המתנה, ומצא שעל אף שדרישת הכתב לפי דיני המתנה והמקרקעין לא קוימה, עקרון תום הלב ו"זעקת ההגינות" יכולים להתגבר על ליקוי זה.
לכבד את רצון האב
"קשה להשתחרר מהרושם שהתובעת לא עמדה באופן מלא מאחורי התביעה והנטען בשמה", נכתב בפסק הדין. "את תצהירה היא לא הבינה וניסתה לחזור על תשובות שהושמו בפיה. מעבר לכך לא ידעה להשיב לגופן של שאלות וסוגיות שעומדות למחלוקת והשיבה פעם אחר פעם שאינה יודעת להשיב, ושיש לשאול את ילדיה. התובעת הציגה עצמה, או שהוצגה על ידי ילדיה, כמי שלא ידעה דבר וחצי דבר על ההסכם למכירת דירת הקרקע והסכם השכירות המוגנת, וביקשה לבטלם בגין כך. בית המשפט שוכנע שאין ממש בדבר, והתביעה היא ניסיון מצד הילדים להשיב לעיזבון האב את ימיו כקדם. קשה להשתחרר מהרושם שאלמלא פטירתו של הבן המנוח, הילדים לא היו כופרים במתנה שקיבל הבן המנוח מהוריו או בעסקה לרכישת הזכויות בדירת הקרקע, עסקה שהיתה ידועה להם ולתובעת היטב".
עוד הוסיפה השופטת בפסק הדין כי עדות התובעת ושניים מילדיה לא הותירו רושם טוב על בית המשפט. "הם", כך נכתב, "גילו שוויון נפש לעובדה שהמשמעות של קבלת התביעה, הלכה למעשה, היא נישול האלמנה ובתה מזכויותיו של הבן המנוח. עוד גילו קלות דעת בהציבם את אימם הקשישה בחזית ההליך באופן שעורר אי-נוחות רבה. בית המשפט מקווה שיהיה בפסק הדין לדרבן את בני המשפחה לחלק את רכושו של האב בהסכמה, תוך כיבוד רצונו של האב בחייו כפי שבא לידי ביטוי במעשיו ובהסכמים בהם התקשר, וכן תוך כיבוד הבן המנוח שהלך לעולמו בטרם עת, והותיר אחריו אלמנה וילדה".
__________________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופטת אלה מירז
__________________________________________________________
