בפסק הדין האחרון של השופט ג׳ורג׳ קרא שניתן אתמול (יום א') בית המשפט העליון קיבל את ערעור הפרקליטות, שייצגה את רשות המיסים, וקבע כי כספים שחולטו במסגרת הליך פלילי אינם מותרים בניכוי כהוצאה לצורכי מס.
בית המשפט ציד בכך, בעקבות פסיקה דומה במדינות אחרות כדוגמת ארצות-הברית וקנדה. פסק הדין הוא אבן דרך חשובה באכיפה המשולבת, הפלילית והאזרחית, בהתמודדות עם פשיעה כלכלית. משמעותו היא כי סנקציות שהוטלו במסגרת גזר דין פלילי אינן יכולות להפחית את חבות המס של הנישום, באופן שיקהה את עוקצן, על חשבון הקופה הציבורית.
על פי ההלכה המושרשת גם הכנסה בלתי-חוקית חייבת במס. כמו כן, בשלילת ההתעשרות, בדרך של חילוט, לאחר שזו נמצאה בידי הנישום, אין משום איון הכנסה.
חילוט פירות עבירה אינו בא בגדר רשימת ההוצאות שניכוין הותר במפורש בסעיף 17 לפקודת מס הכנסה.
לא ניתן לראות בכספי החילוט הוצאה המוכרת בניכוי משום שאין זו הוצאה שיצאה כולה בייצור ההכנסה או כזו המשתלבת בתהליך הטבעי של הפקת ההכנסה ("מבחן האינצדנטליות") והיא אינה חלק "מהסיכונים השוטפים הקשורים לייצור ההכנסה בהיותה תוצאה של פעולה אקטיבית של הנישום ("מבחן הסיכון").
עונש זה לא הוצאה
אמנם אין בסעיף 32 (שלושים ושתיים) לפקודת מס הכנסה איסור מפורש על הכרה בתשלום כספי חילוט כהוצאה מותרת בניכוי, אולם הדבר מתחייב מטעמי מדיניות הנוגעים לתקנת הציבור.
על פי ההלכה הפסוקה לא ניתן לנכות הוצאה שהוצאה כעונש על מעשה עבירה, כאשר המחלוקת בענייננו נוגעת לשאלת טיבו של חילוט שבוצע מכוח חוק איסור הלבנת הון. בהקשר זה נודעת חשיבות מכרעת ל"אופייה של הסנקציה, מהותה ומטרתה", ולא לכינוי שניתן לה.
לשון חוק איסור הלבנת הון אינה מלמדת בהכרח כי החילוט אינו אמצעי עונשי. באשר לתכלית החילוט הרי שיש לו מספר תכליות שונות, ובהן: תכלית הרתעתית, תכלית קניינית, מניעתית ועונשית, ולא ניתן לומר כי התכלית הבלעדית, ואף לא העיקרית, של החילוט היא השבת המצב לקדמותו. אין חולק כי בהכרה בתשלום החילוט כהוצאה מותרת בניכוי, יש משום פגיעה בתכליות אלו. התרת הניכוי תביא לפגיעה של ממש באינטרס הציבור, לפגיעה בשלטון החוק ולסטייה מעקרון היסוד לפיו "לא יהא חוטא נשכר". חילוט מהווה נדבך חשוב במאבק בהלבנת ההון והתרת ניכוי כספי החילוט תסכל באופן משמעותי את מדיניות המחוקק. תכליותיו של מעשה החילוט שלובות זו בזו והנסיון להפריד ביניהן, תוך הדגשת התכלית הקניינית, הוא מלאכותי.
"לא יהא החוטא נשכר"
אין כל קושי, משפטי או מוסרי, בכך שהכנסתו הבלתי-חוקית של המשיב תמוסה ואילו הוצאתו בשל החילוט לא תותר בניכוי. מסקנה זו מתבקשת מהדין הקיים ומאופיו של החילוט והיא נכונה אף למקרים דומים, בהם מתבקשת הכרה בהוצאה שיש בה כדי להביא לסיכול מדיניות ברורה של המחוקק או לפגוע בתקנת הציבור. אף שיש בכך פגיעה מסוימת בעקרון "שומת אמת" שבדיני המס, גוברים בעניינן שיקולים הנוגעים לשמירה על ערכיות החוק ולהימנעות ממתן הכשר לפעולה בלתי חוקית או להנאה שצמחה ממנה.
העמדה לפיה אין להתיר ניכוי כספי החילוט כהוצאה, מבוססת על יישום הלכות מושרשות של בית משפט זה, ואף סקירת הפסיקה הזרה מלמדת שמקובל להכיר בטעמים של מדיניות ציבורית ככאלה המאפשרים למנוע הכרה בהוצאה פלונית כמותרת בניכוי. יחד עם זאת, על מנת לקדם ודאות משפטית בדיני המס, לציבור הנישומים ולרשויות המס כאחד, טוב היה לו המחוקק היה מבהיר ביתר פירוט באילו מקרים אין להתיר את ניכויה של הוצאה שמקורה בעבירה ובאילו מקרים אין מניעה לעשות כן.
__________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופט ג'ורג' קרא
_________________________________________________
