שופטת בית משפט השלום בירושלים, ליאת בנמלך, דחתה תביעה של אישה נגד חתנה לשעבר, להשיב לה כספי הלוואה אותם לטענתה הלוותה לו לפני 14 שנים והוא נותר חייב חלק מהכסף. השופטת גם הורתה לתובעת לשלם הוצאות בסך 45 אלף שקלים.
על פי התביעה, הנתבע, היה חתנה של התובעת כ-22 שנים. במהלך תקופת הנישואים לבתה, הוא פנה אליה וביקש ממנה הלוואה בסך של 350 אלף שקלים לצורך הקמת עסק לבתה. לטענת התובעת נוכח היחסים התקינים בין בני הזוג לא היתה לה סיבה לחשוש מכך שהוא ימעל באמונה, והיא ניאותה ליתן את ההלוואה שהתבקשה.
בהתאם העבירה היא מחשבון הבנק שלה לחשבון המשותף שלהם את הכסף. לטענת התובעת הוא התחייב בפניה להשיב לה את כספי ההלוואה בהקדם. בפועל, כך נטען, השיב לה 200 אלף שקלים, באמצעות העברה מחשבונם המשותף ואת יתרת סכום ההלוואה לא הושבה, למרות התחייבויות חוזרות ונשנות שלו לעשות כן.
התובעת הוסיפה בתביעה, כי לא זו בלבד שסכום ההלוואה לא הושב לה, אלא שבנוסף לכך התברר לה כי העסק אשר עבורו ניתנה ההלוואה כלל לא הוקם, כך שמטרת ההלוואה לא הוגשמה.
אין הוכחות
התובעת ביקשה לחייבו בתשלום יתרת סכום ההלוואה – סך של 150 אלף שקלים ובתוספת ריבית והצמדה עד למועד הגשת התביעה, סך של 214 אלף שקלים. עוד ביקשה כי בית המשפט יפסוק פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה, ובנוסף טוענת היא כי הנתבע ביצע כלפיה עוולה של תרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין.
מנגד, טען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי, וכן לגופה. ביחס לתביעה לגופה הוא הכחיש את גרסתה של התובעת וטען כי מעולם לא פנה אליה בבקשה לסיוע ולמתן הלווה לצורך הקמת עסק כלשהו לבתה.
לטענתו, מעולם לא ניתנה לו הלוואה על ידה והוא לא השיב לה סכום כלשהו, בהדגישו כי הוא כלל לא היה ער לסכום כספי שהועבר מהחמה לחשבון המשותף שלו ושל אשתו או לסכום אשר הועבר מחשבונם לחשבונה וככל שהתובעת אכן העבירה סכום כספי לחשבון המשותף שלהם, מדובר במתנה אותה נתנה לבתה, ללא כוונה שבתה תשיב לה את הסכום.
השופטת בנמלך קיבלה את גרסת הנתבע. בהחלטתה ציינה, כי דין התביעה להידחות לגופה ולא נדרשת הכרעה במחלוקת בין הצדדים בכל הנוגע לסוגיית ההתיישנות.
"התובעת", כך לדברי השופטת, "כלל לא הוכיחה כי נתנה הלוואה לנתבע, זאת, בין היתר, משום שהגרסה אותה העלתה בדבר נסיבות העברת הסכום הכספי לא נמצאה מהימנה, כיוון שלא הוכח שהיא זו שביצעה את ההעברה הכספית, ולא הוכח שהנתבע השיב לה סכום כספי המלמד על קיומה של הלוואה (אלא כאמור, על ההעברה של הסך של 200 אלף שקלים מחשבונם המשותף לחשבונה של התובעת חתומה הבת)".
בפסק הדין צוין עוד כי "הגרסה לא הוכחה היות שהתובעת עצמה העידה כי לכתחילה לא סוכם עם החתן כי מדובר בהלוואה וכי רק לאחר שהסתבר לה, לטענתה, שלא נקנה נכס עבור בתה הפך הסכום להלוואה".
______________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופטת ליאת בנמלך
_______________________________________________________
