שופט בית משפט המחוזי בתל אביב, אליהו בכר, דחה תביעה נגד המדינה שהגיש בן של אסיר שיצא לחופשה מהכלא לפני כ-25 שנים לחופשה ובמהלכה נרצח. השופט שדחה את התביעה בשל התיישנות ורשלנות של הנרצח, לא פסק הוצאות מאחר וקבע כי המדינה התרשלה בהוצאת המנוח לחופשה מבלי ששכללה לתוך החלטתה את התנגדות משטרת אילת. "בנסיבות המקרה דנא", כתב השופט בפסק הדין, "המנוח יודע היטב לאן הינו נכנס. הוא יודע שיש מי שמבקש את נפשו, הוא מוכן להתעמת אתו ולא לחזור לכלא קודם שהעימות יתרחש ומשעסקינן בעולם העברייני 'הכבד', הסיכוי שייגרם נזק גם למנוח עצמו הינו הנחה בסיסית מובנת מאליה במשוואת הכוחות שבין הצדדים הניציים. מכאן שהמנוח בוחר לעצמו דרך שיתכן ואין לו לגביה מוצא, דהיינו הינו ער לכך שעלול להיגרם לו נזק בדומה לאותו מתאגרף הנכנס לזירת האגרוף תוך ידיעה כי הינו עלול להיפצע ואף למות וכבר היו דברים מעולם".
על פי התביעה, לפני כ-25 שנים, יצא אבי התובע את כותלי בית הסוהר דמון שבצפון לחופשת ראש השנה בת ארבעה ימים והיה אמור לשוב לבית הסוהר אולם הוא לא שב לכלא מחופשתו וכעבור שבועיים, הוא נמצא קבור חלקית בחולות יבנה לאחר שנורה למוות. לטענת התובע, למנוח אושרה החופשה בניגוד להמלצת משטרת ישראל שסברה שאין להוציאו לחופשה בשל ידיעות מודיעיניות המלמדות על סכנה לחייו מחד כמו גם כוונת המנוח שלא לשוב מהחופשה לכלא והיות המנוח בגדר סכנה לחיי עבריין אחר בהיות השניים מסוכסכים מאידך. כפועל יוצא סבר כי המדינה אחראית לכך שהמנוח מצא את מותו בעת יציאה לחופשה לה לא היה אמור לצאת.
המדינה טענה להתיישנות
מנגד, טענה המדינה להתיישנות התביעה ולשיהוי בהגשתה תוך גרימת נזק ראייתי, עוד הוסיפה כי המנוח הסתכן מרצון, כי התביעה נעדרת כל אחריות בנזיקין. לשיטת המשטרה אין כל קשר סיבתי בין הוצאת המנוח לחופשה לבין רציחתו. לשיטת המשטרה, אפילו יוכח כי הנתבעת התרשלה עדיין הסיבה לפטירת המנוח תלויה באשם של אחרים כסיבה בלעדיה אין.
המשטרה הוסיפה וטענה לרשלנות תורמת מכרעת של המנוח, עוד טענה כי הקשר הסיבתי נותק, כי לא נוצרו בין הצדדים יחסי שכנות, כי פעלה בסבירות וכי אין לראות במדינה את הכיס העמוק. מכל מקום הנתבעת שללה את נזקי התובע.
השופט בכר קבע לבסוף כי דין התביעה להידחות בשל התיישנות בכל הקשור עם תביעת התובע כיורש אך לא כתלוי. מעבר לכך, כך לפי החלטת ביהמ"ש, דין התביעה להידחות במלואה מחמת רשלנות תורמת מליאה וכן בשל הסתכנות מרצון.
"ידע לאן הוא נכנס"
"בנסיבות המקרה דנא המנוח יודע היטב לאן הינו נכנס, שלא כדברי התובע בסיכומיו", כתב השופט בפסק הדין. "הוא יודע שיש מי שמבקש את נפשו, הוא מוכן להתעמת אתו ולא לחזור לכלא קודם שהעימות יתרחש ומשעסקינן בעולם העברייני 'הכבד', הסיכוי שייגרם נזק גם למנוח עצמו הינו הנחה בסיסית מובנת מאליה במשוואת הכוחות שבין הצדדים הניציים. מכאן שהמנוח בוחר לעצמו דרך שיתכן ואין לו לגביה מוצא, דהיינו הינו ער לכך שעלול להיגרם לו נזק בדומה לאותו מתאגרף הנכנס לזירת האגרוף תוך ידיעה כי הינו עלול להיפצע ואף למות וכבר היו דברים מעולם. במצב דברים זה כאשר המנוח הולך לקראת עימות אלים ביותר בכוונה ברורה להיות שותף לו וחלק ממנו ובנפש חפצה מאד יש לומר, לא יוכל המנוח לטעון כי לא הסתכן מרצון כמי שידע והעריך לא פחות את האפשרות כי ייגרם לא רק לצד האחר נזק אלא אף לו".
השופט בכר הוסיף עוד: "הוא אף הודה בפה מלא כי יש חוזה על ראשו והוא נכנס לעימות בידיעה מוחלטת אודות התוצאות המסתברות של פעולתו זו ולא יחזור לבית הסוהר עד שיסדיר את חשבונו עם יריבו. בכך, קמה לה למדינה הגנת ההסתכנות מרצון עת המנוח נוטל את גורלו במו ידיו והולך אל העימות בידיעה ברורה כי הינו עלול להיפגע בו על ההשלכות שיש לכך על חייו שלו. די בכך כדי לדחות את התביעה".
עוד הוסיף השופט כי בכל מקרה לא המדינה אמורה להיות אחראית לתוצאות הפרת תנאי השחרור לחופשה שמביאים הם עצמם כחלק מטענת ההסתכנות מרצון לתוצאה העגומה בסיכומו של יום. במילים אחרות התנאי כי ההפרה היא זו שגרמה לנזק אינו מתקיים שכן מי שגרם לעצמו לנזק הינו המנוח שהחליט להתנצח עם מי שבסיכומו של יום יש להניח בסבירות גבוהה גם הביא לפטירתו.
לצפייה ודירוג כבוד השופט אליהו בכר
