המחלקה לחקירות שוטרים הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בעיר, במסגרתה זוכה נצ"מ שמעון מרציאנו, מפקד תחנת לב הבירה בירושלים משתי עבירות תקיפה אשר יוחסו לו בכתב האישום. בערעור שהוגש לביהמ"ש, נטען כי יש להרשיע את מרציאנו וכי לא מדובר רק בתיקון טעות כי אם גם בהצבת הרף הנורמטיבי במקום הראוי לו. "הכרעת הדין", כך נכתב לבית המשפט, "אינה מתייגת נכונה את חומרת מעשיו של המשיב, ואף יש בה כדי לשדר מסר סלחני וחלילה מסוכן, בנושא רגיש ובעל משמעות חברתית ומשפטית מן המעלה העליונה לא רק לאזרח הפרטי בו מדובר אלא – ויש לומר בעיקר – לציבור כולו".
כזכור, על פי כתב האישום, באוקטובר 2020 פיקד קצין המשטרה על כוח משטרתי אשר אבטח הפגנה רבת משתתפים של מפגינים מהמגזר החרדי שנערכה בשכונות חרדיות בירושלים וכן פעל למניעת הפרות סדר. במהלך ההפגנה, החל הקצין לרוץ לעבר קבוצת מפגינים, אשר עמדה סמוך אליו, ברחוב שבטי ישראל, ואשר על פי החשד השליכו אבנים לעבר הכוח המשטרתי.
קטין בן 13 אשר עמד יחד עם יתר המפגינים במקום, החל לברוח מקצין המשטרה, כמו רוב המפגינים. הקצין תפס את הקטין, אחז בו ודחף אותו בחוזקה לעבר קיר אבן שמצוי במקום. כתוצאה מכך הוטח הקטין בקיר ונפל ארצה. בשלב זה, בעוד הקצין רוכן מעל הקטין, הצטרפו אליו שני שוטרים נוספים. אז, בעוד הקטין ישוב על הקרקע ושב וצועק "לא עשיתי כלום" – וזאת מבלי להתנגד או לעשות כל פעולה אחרת – סטר לו הקצין בפניו, ללא כל סיבה או הצדק.
"נושא רגיש לציבור כולו"
סמוך לאחר מכן, בהמשך הפעילות, כך נטען בכתב האישום, הבחין הקצין בקטין נוסף בן 15 אשר אחז בידו טלפון נייד ותיעד בצילום את הובלתו של הקטין בן ה-13 על ידי שוטר אחר. הקצין אחז בצווארון חולצתו, באזור העורף, הדף אותו בחוזקה והפילו ארצה, לעבר שיחים המצויים במקום. כתוצאה מכך נגרמו לו שפשופים בברכו הימנית.
במסגרת הערעור, נטען כי השימוש בכוח שהופעל כנגד שני הקטינים היה שלא כדין. על פי הודעת הערעור, ברגע שהקטין בן ה-13 נפל לקרקע ונוטרל, ולצידו, מעבר לקצין המשטרה שני שוטרים נוספים- הסתיימה סמכותו של הקצין לעשות שימוש בכוח נגדו. בעניינו של הקטין בן ה-15, נטען כי הוא לא הפריע לעבודת השוטרים אלא עמד וצילם וכי בנסיבות הללו לא הייתה הצדקה לדחוף אותו.
בהודעת הערעור נכתב כי "המערערת תטען כי בית המשפט קמא שגה – וזאת בכמה וכמה צמתים, בעיקר משפטיים – ובכך סטה באופן בולט מהמדיניות המשפטית המקובלת והראויה. כפועל יוצא, התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא – עת הורה על זיכויו של המשיב משתי העבירות שיוחסו לו, חרף העובדה שלפחות לגבי א' קבע כי רכיבי עבירת התקיפה מתקיימים – משדרת בנסיבות העניין מסר שגוי, וממילא מבלבל, רב משמעי ובלתי מאוזן, המחייב התערבות בו".
"המערערת עותרת במסגרת ערעור זה", כך נכתב עוד לבית המשפט, "לא רק לתקן את ששגה בית המשפט קמא אלא גם להציב את הרף הנורמטיבי במקום הראוי לו. לטענת המערערת, הכרעת הדין אינה מתייגת נכונה את חומרת מעשיו של המשיב, ואף יש בה כדי לשדר מסר סלחני וחלילה מסוכן, בנושא רגיש ובעל משמעות חברתית ומשפטית מן המעלה העליונה לא רק לאזרח הפרטי בו מדובר אלא – ויש לומר בעיקר – לציבור כולו."
________________________________________________________
