על פי התביעה, אותה הגישה מתווכת נדל"ן, היא פרסמה דירה למכירה בגני תקווה. המתווכת אומנם לא חתמה על הסכם בכתב עם מוכר הדירה, "טופס הזמנת שירותי תיווך" אולם הושגה ביניהם הסכמה בעל-פה לפיה דירה זו תימסר לתובעת בבלעדיות לצורך מכירתה. לפני כשנה פנה הנתבע למתווכת והתעניין בנכס ולפני ההגעה לדירה, הוא חתם על "הזמנת שירותי תיווך לקניה" רק לצד פרטי הנכס כאשר הוסיף בכתב ידו לצד הסעיף בו נקבעו דמי התיווך בקניה על "2% משווי עסקת המכר בתוספת מע"מ" את ההערה "דמי תיווך יסגרו במידה והעסקה תיסגר".
בהמשך לביקור נוסף שערך הנתבע בנכס, נחתם בינו לבין בעלי הדירה הסכם רכישה כאשר מחיר התמורה ששילם הנתבע עמד על סך של 3,150,000 בסמוך לאחר החתימה נתגלעה בין הצדדים מחלוקת בעניין זכאות התובעת לדמי התיווך אותם דרשה ושיעורם. המתווכת טענה בתביעה כי היא זכאית לדמי תיווך למרות שלא היה בידה טופס הזמנת שירותי תיווך חתום בשיעור של כ-74 אלף שקל שהם כ 2% מגובה עסקת הרכישה של הנכס ואילו הקונה הסכים לשלם דמי תיווך מופחתים בסך של 10,000 שקלים על פי 'חישוב' שהוא העריך שהתבסס של סך של 2,000 שקל לשעה לפי 5 שעות עבודה.
קונה הדירה ביקש מבית המשפט לדחות את התביעה נוכח קיומו של פגם מהותי במסמך הזמנת שירותי התיווך הנחזה להיות הסכם תיווך, וזאת מאחר שהוא נעדר חתימה של הנתבע וכן לנוכח הימנעות התובעת מלהמציא לנתבע העתק ממנו, הן בזמן אמת והן עובר להגשת התביעה. לדבריו היא הוליכה אותו שולל, תוך ויתור לכאורה על דמי תיווך, הכל על מנת להוציא את העסקה לפועל ולגבות דמי תיווך נכבדים מהמוכרים. רק לאחר שנסגרה העסקה והתובעת שלשלה לכיסה עשרות אלפי שקלים מהמוכרים, קמה לה דרישה כספית גם כלפי הנתבע, ללא כל בסיס עובדתי או משפט וללא כל הסכמה מראש לכך.
בסופו של דבר השופטת רוטקופף קבעה כי קונה הדירה ישלם למתווכת סכום של אחוז משווי העיסקה למרות שלא חתם על טופס הזמנת שירותי תיווך. "מכלול האמור מביא אותי למסקנה כי הגם שהתובעת לא הסכימה להצעת הנתבע לתשלום של 10,000 שקלים בגין דמי התיווך, היא הסכימה בזמן אמת לתשלום דמי תיווך ששיעורם פחות מ-2% חרף האמור בסעיף 5 לטופס ההזמנה. דומני שבנסיבות העניין, יהיה נכון וצודק להעמיד את שיעור דמי התיווך על אחוז אחד (בתוספת מע"מ)", כתבה השופטת רוטקופף בפסק הדין והורתה לקונה הדירה לשלם למתווכת 37 אלף שקלים ועוד עשרת אלפים שקלים, שכר טרחת עורך דין.
