שופטת בית משפט השלום בחיפה, עידית וינברגר, דחתה מחמת התיישנות תביעת פיצויים נגד משרד הבריאות, מד"א וסוכנות לביטוח, שהגישה תובעת שבעלה נפטר מהתקף לב ולטענתה מדובר היה ברשלנות במתן טיפול רפואי.
התובעת היא אלמנתו ויורשתו של המנוח שנפטר בשנת 2014, על פי הנטען בכתב התביעה, המנוח קיבל התקף לב במסגרת עבודתו. אמבולנס שהוזעק למקום העבודה, הגיעה לטענת התובעת באיחור רב. המנוח פונה לבית החולים רמב"ם, שם לטענת התובעת התעורר חשד לאירוע מוחי, ואז התברר כי אין בבית החולים רופא מתאים שיכול להעניק למנוח את הטיפול לו נזקק, על כן הועבר המנוח על ידי רמב"ם, למרכז הרפואי סורסקי בתל אביב, שם שהה עד לפטירתו כעבור שבוע.
מד"א וחברת הביטוח, הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף וכך גם משרד הבריאות הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף, מנימוקים דומים. לטענת המבקשים, מרוץ ההתיישנות החל עם פינויו של המנוח לבית החולים ולכל המאוחר עם מותו והתביעה הוגשה כחודש וחצי לאחר 7 השנים ועל כן התיישנה.
בתגובתה, טענה התובעת, כי על פי תקנות סדר הדין החדשות (תקנה 13) אין להגיש בקשה לסילוק על הסף, אלא להעלות את הטענות המקדמיות כחלק מכתב ההגנה. דחייה על הסף נעשית רק במקרים קיצוניים, ואין לשלול מהתובעת את זכות הגישה שלה לערכאות.
שיהוי ניכר
נטען, כי התובעת אישה מבוגרת כמעט בת 80, ולקח לה קרוב ל-6 שנים לקבל את החומר הרפואי, אותו קיבלה רק 3 ימים לפני הגשת התביעה, בעקבות חוסר תום לב והתנהגות נפסדת מצד הנתבעות, אשר בכוונה תחילה הערימו קשיים על התובעת, במטרה ליצור יתרון דיוני, ולטעון להתיישנות. לטענת התובעת, כתב התביעה הוגש מיד עם קבלת החומר הרפואי, ללא חוות דעת, מאחר שלא היה באפשרותה להכין חוות דעת בהעדר מסמכים רפואיים.
טענה נוספת שמעלה התובעת היא כי הן בא כוחה והן היא עצמה נמצאים בקבוצת סיכון, ובשל משבר הקורונה לא היה באפשרותה להגיש את התביעה לפני תקופת ההתיישנות, ומערכת בתי המשפט היתה סגורה בתקופת הקורונה. לבסוף, כך נטען, השיהוי הוא מצד הנתבעת, המעלימה מבית המשפט את העובדה שניסתה להסתיר את החומר הרפואי.
השופטת ויינברגר שקיבלה לבסוף את טענת הנתבעות, ודחתה על הסף את התביעה מחמת התיישנות, לא חייבה את התובעת בהוצאות.
"אף שהטענה לא נטענה ברחל בתך הקטנה", ציינה השופטת בפסק הדין, "משמעות טענת התובעת לפיה חל עיכוב בקבלת המסמכים הרפואיים, היא כי נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התביעה, ועל כן חל החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. עם זאת, על מנת להוכיח התיישנות שלא מדעת, היה על התובעת להניח תשתית עובדתית לתמיכה בתנאים שיש להוכיח לצורך החלת כלל 'הגילוי המאוחר' שבסעיף 8 לחוק להתיישנות. זאת לא עשתה, לא בכתב התביעה ולא בתגובות שהגישה לבקשות לסילוק על הסף, ועל כן למעשה מנועה היא מלטעון להתיישנות שלא מדעת".
_______________________________________________________
לצפייה ודירוג כבוד השופטת עידית וינברגר
________________________________________________________
