בית המשפט המחוזי בתל אביב אמור לקבוע עד כמה הסכם ממון בין בני זוג מחייב את בני הזוג גם אם קיים פער כלכלי משמעותי.
בני הזוג נישאו בשנות התשעים ולהם שני ילדים קטינים.
האישה מתארת בערעורה שחייהם נוהלו באורח "אמיד ביותר", וכללו פערים כלכליים עצומים בינה לבן-זוגה לשעבר. לטענתה, הגבר, מנכ"ל ובעלים במשותף עם קרוב משפחתו של חברת נדל"ן משפחתית המחזיקה בנדל"ן בשווי כ-47 מיליון שקל, בנוסף הוא בעל נכסים פרטיים בישראל, וחשבונות בנק של עשרות מיליונים; על פי כתב הערעור בזמן שהיא לא פיתחה כושר השתכרות משמעותי, ומועסקת כמורה חדשה בהיקף חלקי ובשכר נמוך.
הסכם הממון שבלב הפרשה נחתם בין הצדדים בינואר 2013, כשלטענת האישה "במהלכם התקין של חיי הנישואין, בחטף, בדרך לא-דרך, ותוך הטעיה, רמייה וניצול תמימותה, החתים הגבר את האישה על הסכם ממון מקפח, המותיר בידו את כל הרכוש, שנאמד בעשרות מיליונים, ומקנה לאישה זכות רק במחצית שווי הזכויות בדירת המגורים". לטענתה, בעלה אמר לה בזמן החתימה, שההסכם נועד רק לצרכים עסקיים, ו"רוח ההסכם כולו הינה קיפוח ועושק, כשהאישה מולכת שולל באשר למטרתו, מהותו והשלכותיו", וכך גם התנאי בהסכם הממון שעניינו חיובה בקנס בסך 150 דולר בגין כל יום שבו יתעכב פינויה מדירת המגורים.
ב-2017 החליט הגבר שברצונו להתגרש והוא שלח לאשתו הודעת פינוי מהדירה, אולם היא סירבה להתפנות. בעקבות הסירוב, הגיע הסכסוך לסיבוב המשפטי הראשון שלו בביהמ"ש לענייני משפחה, עם תביעה בגובה 296 אלף שקל, שהגיש הגבר, באמצעות עוה"ד אורלי לוי-ברון, נגד האישה.
התביעה הוגשה לאחר שהאישה "הודיעה" לגבר על ביטול הסכם הממון, אך תביעתה לביטול ההסכם נדחתה.
מנגד, התקבלה תביעת הבעל לפינויה מהדירה, אך האישה לא התפנתה. בכתב ההגנה לא כפרה האישה בנכונות התחשיב שבתביעת הבעל, והציבה עצמה במצב משפטי של "הכול או לא כלום".
לטענתה, לא סביר להורות לה לצאת לרחוב כעבור 90 ימים, ללא הסדר מראש, כי ההסכם הוא דורסני, כושר השתכרותה דל, והיא אינה יכולה לקיים את שני ילדיה, ולמצוא להם מדור, על בסיס המזונות שנפסקו לה, 7,000 שקל בחודש.
עוד לטענתה, ניתן וראוי לבטל את סעיף הפיצוי שבהסכם הממון, כיוון שאישורו נעשה שלא בגמירות דעת; ומדובר בחוזה למראית עין, שהושג בסחיטה רגשית, ובנסיבות חתימת ההסכם לקו בחוסר תום לב.
השופט שני מבית המשפט לענייני משפחה דחה את טענות האישה, וקבע ש"צד המתקשר בהסכם, עליו לקחת בחשבון כי יחויב במלוא ביצוע תניותיו אם תיכשל תביעתו, כפי שקרה כאן", ו"ממילא הסכמי ממון, סיכוי ביטולם נדיר והתובעת צריכה הייתה לקחת בחשבון כי אם תיכשל, תחויב בפיצוי".
עוד נקבע בפסק הדין, כי 90 ימים מהווים זמן שדי בו למצוא מדור חלוף וההסכם היקצה לאישה, בנוסף לדמי המזונות, כ-2.7 מיליון שקל, שיכולים היו לשמש למגוריה ולמגורי הילדים.
כבוד השופט ארז שני הוסיף, שטענות התוקפות את ההסכם, כגון אי-סבירות התקופה, דלות אמצעי האישה וכדומה, אינן במקומן ומהוות ניסיון נוסף לתקוף ולבטל את ההסכם כפסק דין, לאחר שתובענת האישה לביטולו נדחתה.
כן דחה ביהמ"ש את הטענה שפיצוי בסך 150 דולר ליום איחור בפינוי הדירה, הוא דרקוני ובלתי סביר, וקבע ש"מדובר בפיצוי סביר להבטחת פינוי, שהרי הפיצוי אמור להיות גבוה בשיעור מסוים משכר דירה ריאלי, שאחרת מה אינטרס לזה הצריך להתפנות, בפינוי?".
על קביעות אלה ערערה האישה לביהמ"ש המחוזי, באמצעות עו"ד-ד"ר שרון פרילינג; ערעור שהצטרף לערעורים נוספים שהגישה נגד פסק הדין שדחה את בקשתה לביטול הסכם הממון, ונגד המזונות שנפסקו לטובתה. לטענתה, מכוח פסק הדין שחייב אותה בפיצוי, הגיש הבעל שתי תביעות נוספות לחיוב בפיצוי, בגין התקופה שממועד פסק הדין ועד המועד שבו פינתה את הדירה, באוגוסט השנה.
לטענתה, חיובה בקנס ממועד תחילת ההליכים ועד היום, מהווה הענשתה על מימוש זכות היסוד שלה לפנות לערכאות משפטיות, כשסך "סכום הקנס" המבוקש על כל התקופה הוא כ-400 אלף שקל.
עוד לטענתה, משמעות פסק הדין והפיצוי היא שביהמ"ש אומר "היה עלייך לוותר מראש על זכותך הבסיסית לפנות לערכאות לקבלת סעד משפטי, שכן מימוש זכות היסוד שלך כרוכה בקנס דרקוני"; "אין לאפשר מציאות זו, אשר לא זו בלבד שהיא מנוגדת לדין, אלא שהיא מנוגדת לכל עקרון של צדק והגינות וחותרת תחת זכויות יסוד מהותיות המוכרות בפסיקה".
עוד נטען, שההליך המשפטי שהגיש הבעל "אינו אלא חוליה נוספת בשרשרת פעולות נקמניות מצד הגבר, שנועדו להתעלל באישה, באופן שראוי לגנאי. הגבר חצה כל קו אדום, ולמרבה הצער, ביהמ"ש לענייני משפחה לא עמד כשומר בשער, אלא דומה שחיזק והעצים את הדורסנות, תוך תמיכה בסנקציה הקיצונית (הפיצוי היומי – א' ל"ו) והגדרתה כ'סבירה' בעיניו, למרבה הפליאה".
לטענתה, ביהמ"ש לענייני משפחה ניתח את המקרה, "כאילו עסקינן בסכסוך עסקי, בהתעלם מהמורכבות שאנו בתחום דיני המשפחה, בתא משפחתי שאינו שוויוני בכוחות הצדדים, מהיות האישה ההורה המטפל העיקרי בילדים, שלא יכלה לצאת לבדה מן הבית ללא הילדים; ובהתעלם מן העובדה הבסיסית שבן-זוג (קל וחומר כזה שתלוי כלכלית בבן-זוגו ונדרש לקחת אחריות על ילדים קטינים) אינו יכול להישלך לרחוב בחלוף 90 ימים ממועד גחמה של בן-זוגו שאינו רוצה אותו עוד בחייו, וזאת על יסוד קדושת הסכם ממון, שדרכי השגתו ראויות לכל ביקורת". לטענת האישה, הותרת פסק הדין של השופט שני על כנו, "תהווה פשיטת רגל מוסרית, ותכשיר את הקרקע לניצול ציני וחמור של צדדים חלשים בתא המשפחתי, ללא הגנה מהמערכת
בא-כוח הבעל, עו"ד לוי-ברון, מסרה בתגובה: "ב-2013 חתמו הצדדים על הסכם ממון ואישרו אותו בבית המשפט, לאחר שביהמ"ש הסביר לאישה את תוכנו, והיא אישרה שהבינה את תוכנו, מהותו והתוצאות המשפטיות הנובעות ממנו, לרבות המשמעות המשפטית והכלכלית הנובעת מאי-פינוי הדירה במועד, דהיינו: תשלום 150 דולר לכל יום איחור. האישה, שהינה משכילה ודעתנית, אישרה בביהמ"ש ש'קביעת הסכום הגבוה נועדה להבטחת הפינוי'.
"כעבור מספר שנים, עם פרוץ הסכסוך, בחרה האישה להפר את התחייבותה על-פי הסכם הממון, וסירבה לפנות את דירת הבעל במועד למעלה משנתיים, תוך שהיא מהתלת בביהמ"ש, בילדים, בגורמים המקצועיים, פוגעת בבני המשפחה ובעצמה.
"לו הייתה האישה מקיימת את הוראות ההסכם במועד, הייתה מקבלת למעלה מ-2 מיליון שקל, אלא שהיא בחרה לעשות דין לעצמה, ומשכך קיבלה 'רק' למעלה מ-1.6 מיליון שקל. טענתה, שהפיצוי המוסכם פוגע בזכות הגישה שלה לערכאות היא מגוחכת, נטולת בסיס משפטי, ואינה עומדת במבחן השכל הישר; האישה פנתה לערכאות ותביעתה נדחתה. מי שלא מציית להסכם ומשליך יהבו (ונכשל) על ביטול ההסכם נוטל סיכון שתניית הפיצוי תופעל נגדו.
"הותרת פסק הדין על כנו הינה מחויבת המציאות ומקיימת את עקרונות הוודאות והיציבות המשפטיים".
